דף הבית

מאמרים

יהדות קווקז הייתה אחת מאבני הפסיפס האנושי המגוון של הקווקז, שבו חיו זו לצד זו קבוצות אתניות בנות דתות ואמונות שונות. למרות השונות האתנית התפתחה בקווקז תרבות בעלת מרכיבים ייחודיים, שלכל אוכלוסיות האזור, כולל היהודים, היו יחסי גומלין איתה. לדעת החוקר חן ברם, המשותף לעמי קווקז אינו דת, אלא מעין אתוס - זהות אזורית הקשורה לקודים משותפים של התנהגות ומסורתיות. היהודים אימצו משכניהם אמונות תפלות, קמעות ומנהגים זרים, ובהם נקמת דם. לדברי מיכאל בוטרשווילי, עובד סוציאלי בעיריית באר שבע, ידוע על מקרים שבהם מימשו יהודים אוחזי נשק נקמת דם בשכניהם המוסלמים, אלא גם בבני עדתם.

דת ומסורת

השם ג'והור מרמז על מורכבותה של קבוצת יהודי ההרים. מצד אחד הוא מצביע על זהות קבוצתית ייחודית של יהודי קווקז, ומצד אחר - על שייכות דתית לאומית יהודית כללית. תרבותם של יהודי קווקז התעצבה תוך כדי מגעיהם עם האוכלוסיות שמסביבם. ועם זאת, זיקתם ליהדות ולארץ-ישראל לא נסדקה כהוא-זה. 

יהודי ההרים דבקו בדת ובמסורת היהודית. אולם בהיעדר חינוך יהודי מסודר וכתוצאה מהנתק הכפוי משורשי יהדותם, זו הייתה דתיות ללא לימוד תורה. ההזדהות והדבקות הרגשית העזה מצאו את ביטוין באימוץ סממני מסורת סמליים. בהווי הקהילתי בקווקז נשמר מקום של כבוד לטקסי מעבר ולחגים. מצוות ברית מילה קוימה בקפדנות, נישואים נערכו כדת משה וישראל בחופה וקידושין, וזאת לאחר שבני-הזוג נרשמו כחוק במשרד ממשלתי. 

במועדי ישראל התקיימו תפילות בבית-הכנסת, ולאחריהן סעודה חגיגית עם מאכלים מסורתיים. סעודות החג נערכו אצל הסב והסבתא, בהשתתפות כל בני המשפחה. אווירה חגיגית במיוחד הורגשה בפורים (הוֹמוּנוּ) ובפסח (נִיסוֹנוּ). יהודי קווקז מאמינים כי בליל הושענא רבה (שביעי של סוכות), נגזר גורלו של האדם, ולכן באותו לילה נהגו הבנות ללבוש בגדים לבנים ולצאת במחולות. 

בהכללה אפשר לומר, כי כיום רוב יהודי קווקז אינם 'דתיים' במובן המקובל בחברה הישראלית. היינו, אינם שומרי מצוות, אינם מקפידים על שמירת שבת וכיוצא בזה.

שפת הדיבור והכתיבה

חוט השני העובר בין כל הקהילות היהודיות ומלכד אותן לקבוצה אחת הוא השפה המשותפת. יהודי קווקז מכנים אותה ג'וּהוֹרִי. בספרות המחקרית היא מכונה ג'וּדֵאוֹ טָאט, או בקיצור טָאטִית. הטאטית היהודית שייכת לקבוצת השפות האיראניות, והיא קרובה לשפה הפרסית. משולבים בה יסודות טורקיים, עבריים וארמיים, ובמידה פחותה, גם השפעות ערביות, רוסיות ושפות קווקזיות אחרות. 

השפה הייתה לא רק גורם מלכד, אלא גם אמצעי לאבחנה בין קבוצות שונות בהתאם לדיאלקט האופייני לכל אחת מהן. הכתב הטאטי עבר מספר גלגולים. הוא החל באל"ף-בי"ת העברי, עבר ללאטינית והתייצב על האל"ף-בי"ת הקירילי. ראוי לציין, שמכלל דוברי הטאטית, רק היהודים משתמשים בה כשפה כתובה וכל האחרים - כשפה מדוברת בלבד. לעובדה זו משמעות רבה מבחינת מעמדה של הקהילה היהודית הקווקזית ביחס לשאר הקהילות היהודיות בפרט, ולשאר עמי הקווקז, בכלל. 

שפת יהודי קווקז היא 'שפת בית', בעלת מטען סמלי כבד. עם זאת, יוצאי הקווקז בישראל כמעט ואינם משתמשים בה, כיוון שהדבר מחייב בקיאות בניבים השונים של תת-הקהילות.

הספרות העממית

ליהודים הטאטים ספרות עשירה משלהם, המתארת ברוב המקרים את גבורתם מול אויביהם במשך מאות בשנים. לספרות בכתב קדמה ספרות עשירה בעל-פה, שהורכבה משני נדבכים: אוֹבוֹסוּנֶה (סיפור עם) ומֶעְנִי (שיר פיזמון). האובוסונות כללו סיפורים שמקורם בתנ"ך, באגדה ובמדרשים; מעשיות פלאים, משלים על בעלי-חיים וסיפורי פולקלור חביבים על גבול המהתלה. גיבור מרכזי בסיפורים אלה היה שימי מדרבנט (מהעיר דרבנט) בן-דמותם של ג'וחה הערבי או הרשל'ה אוסטרופולר היהודי. נושאי השירים עסקו באהבה ובגבורה, וברוב המקרים לא הייתה בהם התייחסות לאלמנטים יהודיים. 

סיפורי-העם הועברו בדרך מקורית על-ידי מספר מקצועי, שנקרא אוֹבוֹסוּנַצִ'י. על-פי המסורת, הגברים בלבד נהגו להתכנס במקום פתוח או במרכז הכפר, שם האזינו לסיפורים. מכאן נגזר שמה של ההתכנסות, אוּצַ'ר (בשפה הטאטית, שטח פתוח בו מבלים הגברים בשעות הפנאי שלהם).

 

מתוך אתר: peopleil

יהודי הקווקז רואים עצמם צאצאי עשרת השבטים שהוגלו מישראל בידי שלמנאסר החמישי מלך אשור. מסורת זו ואמונתם הדתית הביאו אותם להגשמה ציונית עוד טרם הקמתה של התנועה הציונית.
הרצל(במרכז)והצירים מדאגסטאן בקונגרס הציוני השישיhttp://kavkaz.org.il/plugins/system/jcemediabox/img/zoom-img.png
הרצל(במרכז)והצירים מדאגסטאן בקונגרס הציוני השישי
 
יהודי קווקז והתנועה הציונית
עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החלה במזרח רוסיה פעילות ציונית מוגברת. האילוצים לכך היו שונים: באותה תקופה
התחוללו פוגרומים כנגד היהודים ברוסיה, ליטא, ביילורוסיה ופולין. יהודים ברחו ממקומות שונים גם מפחד שיגויסו לצבא. כל זאת גרם לנדידתם ולמציאת מקלט בקרב היהודים ההרריים. הם חיפשו כאן, בקווקז, מקורות פרנסה במקצועות שונים הקשורים בעסקי הנפט אשר בבאקו.
 
בתחילה, הייתה התמרמרות נגד הפולשים האשכנזים שכונו "אפיקורסים", בגלל היותם יהודים שאינם שומרי מצוות. ליהדות קווקז, החרדית ברובה, היה קשה לעכל זאת. אך ברבות הימים רוככה הגלולה ומצאו שיתוף רב ברעיונות. מלבד הזקנים, שדבקו במסורת האבות והציונות שלהם התבטאה בדרכים אחרות.
היהודים האשכנזים התפשטו בכל הערים הגדולות בהן שכנו אחיהם ההרריים שסעדום בכל מקומות מושבם כיד האירוח הטובה עליהם. היהודים ההרריים שמרו בתחילה על מרחק מה'אשכנזים' מכיוון שאלו לא דיקדקו במצוות התורה וזקני העדה חששו מהשפעתם על צעירי העדה.

עם הזמן, הצטרפו אל האשכנזים רוב רובם של בני העדה וכולם עבדו במשותף להחדרת התודעה הציונית שמטרתה עלייה לארץ הקודש. לרעיון זה לא התנגדו זקני העדה.
הציונות, במובנה הדתי, הייתה קיימת תמיד בקרב היהודים ההרריים. בכל הזמנים היו עליות לירושלים; מי ברגל ומי ברכב. הציונות במובנה המשיחי הייתה מושרשת עמוק בלב יהודי קווקז. הם תרמו שקלים לישיבות אשר בארץ הקדושה עוד לפני קום הציונות. שליחים רבים התקבלו בחמימות ונתרמו להם כספים וספרי תורה לבתי כנסת ולבתי מדרש אשר בירושלים. גם למוסדות אחרים תרמו ביד רחבה.
יהודים הרריים באו להיטמן בהר-הזיתים. העולים הגיעו לארץ בכל התקופות והזמנים, זאת הייתה ציונותם. הצעירים סיגלו לעצמם גם את הציונות החדשה שהאשכנזים הביאוה זה עתה.
נרקמו יחסים עם היהודים שברחבי האימפריה הרוסית. היו קשרים דתיים כגון השתלמות בישיבות. עוד בשנת 1850 בנו יהודי קווקז לאחיהם היהודים ההרריים בירושלים שכונה שנקראת "בית-ישראל" עד עצם היום הזה.
התנועה הציונית נתנה תנופה רבת היקף להגשמת חלומם של ההרריים לעלייה ולהתנחלות. התנועה סחפה גם את הוותיקים ונמצאו מתוכם דוברים ופעילים שעשו רבות בתחום הציונות והעלייה. עקב פעילות זאת נפתחו בתי ספר חדשים ללימוד העברית והופיעו עיתונים וספרים בעברית. עולים נשלחו להתיישבות בארץ. בנו שכונות מיוחדות לבני העדה; נוסף לשכונה בירושלים, בשנת 1924 נוסדה "שכונת הקווקזים" בתל-אביב. שישים שנה עמדה השכונה על תִלהּ, עד שנהרסה עם בניית התחנה המרכזית החדשה. בנה המפורסם של קבוצת עולים זו היה האלוף יקותיאל אדם; הוא נהרג במלחמת "שלום הגליל" בשנת 1982.
יהודים קווקזים עם תמונתו של הרצל - דרבנט, 1906http://kavkaz.org.il/plugins/system/jcemediabox/img/zoom-img.png
יהודים קווקזים עם תמונתו של הרצל - דרבנט, 1906
 
הפעילות הציונית התגברה עם התחדש מלחמת העולם השנייה. בתקופה הזאת הגיעו פליטים רבים מכל קצווי רוסיה ופולניה. גם הם קיבלו סעד ועזרה. לאחר המלחמה חזרו הפליטים למקומות מושבם ואלה שנשארו התמזגו עם התושבים ההרריים שהכירום כאחיהם לכל דבר.
עם קום התנועה הציונית והקונגרס הראשון, נמשכו לארגון הציוני רבים מיהודי קווקז. רצונם היה עז לעלות ולהחל בעבודת האדמה בארץ.
בשנת 1893, לאחר הקונגרס הציוני השני, התכנסה בבאקו אסיפה ומשתתפיה יסדו אגודה ציונית. מדי שנה הצטרפו לאגודה רבים נוספים. רבתם פעילות ההסברה, מכרו שקלים והחתימו מניות של "אוצר התיישבות היהודים". נאספו כספים לתנועת הפועלים בארץ ישראל ולמען בית ספר ביפו. בבית הכנסת נאספו תרומות ליישובי ארץ ישראל, נאספו שקלים, נפתחו ספריות וקורסים ללימוד השפה העברית.

יהדות קווקז הייתה ערה לכל המתרחש בפזורות בהן חי העם היהודי. ראוי לציין שהיהודים ההרריים לא שכחו לשלוח מברקי ברכה לקונגרסים הציוניים הראשונים ולאחר מכן להשתתף גם בכמה מהם, בתור צירים המייצגים את השבט המופלא הזה.

בשנת 1899, עת התקיים הקונגרס השלישי בבאזל, ד"ר הרצל הזכיר באסיפה שהתקבל מכתב ברכה מהיהודים ההרריים היושבים בהררי קווקז. הארכיטקט מארמורק הודיע לבאי הקונגרס שחברות ציוניות נוסדו גם בין היהודים שבהרי הקווקז אגודות משלמי מיסים.

הרצל התפעל מאנשי העדה, במיוחד מכך שעיסוקם העיקרי בחקלאות ואמר: "הם יהיו חלוצי עבודת האדמה בארץישראל". אהדתו של הרצל ודבריו החמים גרמו לגל עלייה מוגבר של יהודי הקווקז.

בשנת 1900, בטאמיר-חאן-שורה, התאחדו האגודות הציוניות ואספו כספים. כן פתחו חדר ללמד את התלמידים, ונפתח אולם לאסיפות.

קווקזיםבשנת 1900 אספו כספים ושלחו לקונגרס הציוני הרביעי את נציגי עדת היהודים ההרריים מתתיהו בוגטירוב ושלמה מרדכייב. הד"ר הרצל התפעל מאנשי העדה והם הצטלמו בחברתו של ד"ר הרצל. ב־5 באפריל 1904 פנו לד"ר הרצלמרדכייב ובוגטירוב, ראשי התנועה הציונית בקווקז, בבקשה להקצות אדמה להתיישבות חקלאית לקבוצה בת 40-30 משפחות המחכות לעלייה מידית, ולא נענו. באותה שנה יצאו כמה משפחות בדרכן ארצה, אך מחוסר אמצעים נשארו בתורכיה. ב1905- ביקשו כמה יהודים אמידים לרכוש אדמות, ולא דחו על הסף הצעה לקניית קרקע בעבר־הירדן בין מוסלמים באומרם כי גם בקווקז הם חיו אתם כל השנים, וכי ביכולתם להגן על עצמם במו ידיהם, אך הדבר לא נסתייע. עוד שתי קבוצות – האחת של 600 והאחרת של 300 איש – התארגנו בשנים 1905-6, אך בהיעדר תמיכה, לא הצליחו לממש את חלומן (בתמונה: ד"ר הרצל עם נציגי העדה מתתיהו בוגטירוב ושלמה מרדכייב בקונגרס הציוני הרביעי באזל, 1900).

קווקזיםשנת 1907 הייתה שנה של עלייה ברוכה מן הקווקז. באו 998 איש ורובם התיישבו בירושלים, כשליש מהם ביפו, וכמאה התיישבו במושבות. חלום הקמת יישוב ליהודי הקווקז התגשם באותה שנה, עם עליית רבה הראשי של דרבנט, רבי יעקב יצחקי, בראש כמה משפחות. הקבוצה רכשה בכספה 1,000 דונם בסביבה עוינת בקרבת ראשון-לציון, ובג' חנוכה עלו על הקרקע. למושבה שיסדו קראו באר-יעקב, על שם הרב יעקב יצחקי. בתחילה התיישבו במקום שמונה משפחות,ולאחר מכן נוספו עוד עולים. באין תקציב בנו המתיישבים בתים הדומים לבתיהם שבכפרי הקווקז – כעין מחילות מאבנים ומטיט מיובש בשמש. המים הובאו ממרחקים והיו במשורה. המתיישבים נטעו תחילה עצי שקדים, אחר כך פרדסים ועצי פרי אחרים. בשנת 1910 כבר מנה היישוב 308 נפשות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גייס הממשל התורכי את הגברים במושבה לעבודת כפייה בים-המלח. בסיום המלחמה חזרו מעטים לכפר ומצאו אותו הרוס ושדוד, ועוד הוסיף על הפורענות הארבה שפשט על הארץ באותה עת. הם נאלצו להתחיל הכול מבראשית. אחרי המלחמה רווח ליישוב, המוסדות המיישבים ביקשו מאנשי הכפר לקבל מתיישבים חדשים מקרב האשכנזים וללמדם חקלאות, ואמנם הם הכשירו רבים לעבודת אדמה וראו בכך אתגר וכבוד.

המאמצים לקבלת עזרה מהמוסדות הציוניים לרכישת קרקע נמשכו, אך הסיוע לא בא. הקבוצה הירושלמית בראשות ששון מכתייב נקטה יזמה והשתתפה בבניית שכונת בית-ישראל בירושלים. מכתייב בנה בניין גדול ובו דירות, חנויות ובתי-מלאכה לבני העדה. הוא הקים רפת גדולה ובה עדר פרות חולבות משובחות וכמה מאות עזים וכבשים, והיא סיפקה חלב ומוצרי גבינה ליישוב הירושלמי. הרועים היו מבני העדה הקווקזית. עולים מהקווקז היו גם בין הראשונים שבנו את שכונת גבעת-שאול במערב ירושלים בשנת 1907. בשנת 1908 נבנה בית-כנסת לעדה בשכונת בית-ישראלבכספו של הנדיב פסח אלקנה סובייב. שמואל שמואלוב בנה בית-כנסת וישיבה בשכונת מילנר שליד מאה-שערים והקדיש אותם ליוצאי העיר ורטשן. היום המקום עזוב ומוזנח. עוד ניסיון התיישבות היה בשנת 1909, כשעשר משפחות מרובות ילדים, עובדי אדמה מן הכפר חסוויוּרט בצפון דאגסתאו, התיישבו במושבה מחניים ליד אגם החולה. מייסדיה היו יהודים מגליציה והם עזבו אותה בגלל מחלות, מצוקה וחשש מהתקפות הבדווים. לאחר שנתיים, ובשל אותם קשיים ממש, נאלצו גם המתיישבים הקווקזים לנטוש את מחניים.

פרק מפורסם בתולדות הקווקזים בארץ קשור בעלילות ארגון "השומר". בשנת 1908 עלו שושנה ניסנוב ובנהּ יחזקאל לארץ, לאחר שהבן יהודה נהרג בידי מרצחים מוסלמים כשיצא להגן על העיר טמיר-חאן-שורה. שנתיים לאחר מכן הצטרף אליהם גם הבן צבי ושני הבנים התגייסו לשורות ארגון "השומר". המשפחה גרה במסחה (כפר-תבור), שני הבנים נודעו באומץ לבם ובגבורתם וביתהּ של שושנה היה בית חם ופתוח לכל חברי "השומר". יחזקאל ניסנוב נהרג ב23.2.1911- בהתקפה מן המארב. האם, שמורשת גאולת הדם הקווקזית בערה בה, דרבנה את בנה צבי חנקום את דם אחיו, אך חבריו בארגון "השומר" הניאו אותו מלעשות כן.

קילוח דק עולים המשיך להגיע לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 ביקשו כאלף איש לעלות לארץ. הם הגיעו לקושטא, שם התגלגלו במוסדות שונים, רעבים ובלי תעודות. מיכאל אברמוב, בא-כוח הקבוצה, נסע לארץישראל והצליח בכל פעם לקבל מהשלטונות הבריטיים אישור עלייה לכמה עשרות משפחות בלבד. בסך הכול קיבלו 175 משפחות רישיונות עלייה. בשנת 1926 עלו 126 משפחות, חלקן ברגל דרך פרס ועיראק, והגיעו בחוסר כול. חלקן מן המשפחות גרו זמנית באוהלים על שפת ימהּ של תל-אביב.

בשנת 1926 הוקם היישוב כפר-ברוך שליד נהלל בידי קבוצת משפחות מבולגריה, מכורדיסטאן, מתורכיה ומהקווקז. בתחילה לא היו דרכי גישה אל היישוב, לא הייתה בו אספקת מים, והמתיישבים גרו באוהלים. כעבור שנתיים - למעלה ממחצית התושבים שנשארו במקום היו יוצאי הקווקז. שאול רבאיוב היה דמות בולטת בכפר, איש רב-פעלים, חקלאי מנוסה ועסקן מקובל על גול. בניו המשיכו אחריו, ומילאו תפקידים בכירים בבריגאדה ובצה"ל.

מקימי היישוב באר-יעקב

עליות שנות השבעים והתשעים
העלייה הגדולה מן הקווקז בשנות השבעים של המאה ה־20 הולידה גם היא יישוב. בחודש יוני 1981 הוקם בהרים שמעל ואדי ערה היישוב חיננית, ובו שבעים משפחות. גל העלייה הגדול של שנות התשעים הביא עולים רבים, ובסוף שנות התשעים מונה העדה הקווקזית בישראל כ80,000- נפש. אנשי העליות החדשות מפוזרים במקומות רבים ברחבי הארץ, עם ריכוזים גדולים בעכו, באזור השרון – אור-עקיבא, חדרה, ופרדס-חנה, ובערי הדרום – באר-שבע, אופקים ושדרות.

תולדות חייו של האקדמאי איליזרוב גבריאל בן אברהם.

המצאות, 600 עבודות מדעיות , 4 מונוגרפיות, 19 פטנטים בינלאומיים בבעיות קליניות ואורטופדיה ניסיונית, ביו-מכניקה וטראומטולוגיה.
איליזרוב גבריאל בן אברהם- (24.07.1992-15.06.1921) נולד בכפר חוסארי בקווקז. את דרכו המקצועית עבר מרופא משפחה (1948) עד מנהל "המרכז המדעי הארצי לטראומטולוגיה ואורטופדיה" בברית המועצות (1987).

 האקדמאי איליזרוב גבריאל
האקדמאי איליזרוב גבריאל

לאחר סיום המכון הרפואי בעיר קרים בשנת-1944 , איליזרוב עבד באזור קורגן, אחר-כך המשיך לעבוד בתור כירורג ואורטופד בבית-החולים האזורי בקורגן.

המכשיר המיוחד, אשר גבריאל בן אברהם המציא בשנת - 1950, ושיטת הטיפול הרפואי היו לנקודת הזמן ההתחלתית בפיתוח מגמה מדעית-מעשית חדשה באורטופדיה וטראומטולוגיה. ב-1966 מארגן איליזרוב את המעבדה במכון טראומטולוגי-אורטופדי בעיר סברדלובסק, אשר בשנת-1969 הופכת לסניף של המכון על שמו של ורדן (Vreden) בעיר לנינגרד, ולאחר מכן ב-1971 למכון מחקרי-מדעי של אורטופדיה וטראומטולוגיה קלינית. בשנת – 1987 מכון זה היה "המרכז המדעי לטראומטולוגיה ואורטופדיה שיקומית".

מחקרים רבים ובסיסיים, שערך איליזרוב בתחום ביו-רפואי, הובילו לגילוי חוקיות כלל-ביולוגית, בפרט – תמריץ של מתיחות בהתחדשות ובגידול של תאים. חוקים אלו, אשר גילה, עזרו לו למצוא פתרונות לשאלות רבות ברפואה, ויחד עם זה לקבל גם תוצאות מיוחדות. לראשונה, הייתה אפשרות למצות פגמים גדולים בעצמות,כלי-דם,עצבים,שרירים,עור ללא השתלה- להגדיל את אורך הקצוות בגדלים רצויים, לעצב את הצורה הנכונה של החלקים, להסדיר את גידולם, וגם לעשות ניתוחים על-מנת לשקם חלקים מסוימים של עצמות, להאריך ללא דימום את עמוד השדרה.

הרוב המכריע של השיטות שפותחו על-ידי איליזרוב בוצעו ברמת חידוש עולמי. 194 המצאות, 19 פטנטים, מעל-600 עבודות מדעיות, 4 מונוגרפיות ופורסמו -1500 מאמרים.

כנס בין לאומי בנושא  אורטופדיה
כנס בין לאומי בנושא אורטופדיה


היעילות הגבוהה של השיטות שפותחו על-ידי גבריאל בן-אברהם משכו את תשומת-ליבם ורצונם של מומחים להחדיר שיטות אלו הן בברית המועצות והן במדינות רבות בעולם. בארצות הברית, צרפת, ספרד, איטליה, ברזיל, בלגיה ועוד, הקימו איגודים לחקר מכשירו ושיטתו של איליזרוב. יותר מ-5500 מומחים בעולם קיבלו הדרכה לשימוש במכשיר זה.

את דמותו של איליזרוב ניתן למצוא ב-44 יצירות אומנות וספרות. הקדישו לשמו מאות פרסומים בברית המועצות לשעבר ובעיתונות העולמית.

איליזרוב גבריאל בן-אברהם – הוא אחד המדענים והכירורגים הגדולים בעולם. בפעילות ללא לאות רבת-שנים, הוא פתח עידן חדש, אשר תפס את מקומו המוביל בעולם בתחום האורטופדיה וטראומטולוגיה

 

סיכת יהל
סיכת יהלם

אל"מ(נכון להיום) יוסי רפאלוב שני סיפורי חיים מקבילים: באחד הוא מפקד מצטיין בצה"ל שקודם במהירות, והגיע לשמש כמג"ד בגיל 30. אחר כך מונה למפקד היחידה המובחרת יהל"ם שאותה הגדיל והשביח. בשני הוא כמעט גיבור טרגי: חודשיים אחרי שמונה למפקד גדוד ההנדסה "אסף"., ופיקד על חייליו בגזרת החרמון השקטה, נחטפו לו שלושה חילים בהר דב, במה שהפך להיות אחת הטרגדיות הקשות של ישראל בעשור האחרון. בעקבות החטיפה הודח רפאלוב מתפקידו, לצד מפקד החטיבה המרחבית חרמון אלוף-משנה יואלי אור. והוחלט שבמשך שנתיים לא ישרת בתפקיד פיקודי.

אל"מ יוסי רפאלוב
סגן אלוף יוסי רפאלוב


רפאלוב נולד ב-1970 בגרוזני,בירת צ'צניה.למשפחת יהודים הרריים. הוא עלה לארץ בגיל חמש, ומשפחתו השתקעה בחדרה. בגיל 18 התגייס לחיל ההנדסה, ומאז שירת בצה"ל ברציפות, עד לשחרורו לאחר אירוע החטיפה. הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים, נשוי ואב לשניים.

בקיצ 2004 בהיותו מחוץ לצה"ל, מונה למפקד יה"לם. עברו הובא בחשבון בדיון השיבוצים, ובכל זאת הוא הועדף על פני עמיתיו. קצין הנדסה הראשי תת-אלוף שמעון דניאל לא מהסס לכנות את רפאלוב במונחים של קצין ומפקד יותר ממצטיין. גם רבים מפקודיו לשעבר בשנותיו בחיל ההנדסה לא חוסכים ממנו מחמאות. המונח הרווח ביותר הוא "פדנט". "מישהו ששבוע לפני השחרור שלך מהצבא בודק אם אתה ישן בנעליים בזמן הכוננות", תיאר אחד מחייליו. "אדם שדורש המון מפקודיו,לא מוותר להם,אבל דורש הרבה יותר מעצמו", אמר חייל אחר.

האירוע הקשה השני בביוגרפיה הצבאית של רפאלוב התרחש בשנת 2005, בעת כהונתו כמפקד יהל"ם. סמל יובל תירוש, חייל מסלול בצוות המיועד לסיירת יעל, מת במסיבת סוף המסלול ביעד קדימה מהרעלת אלכוהול, לאחר ששתה עם חבריו כמויות עצומות של בירה ומשקאות אחרים. ועדת החקירה מצאה כי בעיית השימוש לרעה באלכוהול היא בעיה כלל צה"לית, והמליצה על שינוי יסוד ביחס לאלכוהול בכלל הצבא. רפאלוב קיבל הערה פיקודית. ביהל"ם מספרים שרפאלוב התעקש לקבל על עצמו הערה כזו, על אף שלא ידע על קיום המסיבה.
באירוע החטיפה למרבה האירוניה, נמצא כי דווקה שני המפקדים המודחים עמדו ברא המתריעים על הקשיים ועל הליקויים בגזרה בה שירתו. אור התלונן באוזני מפקדי פיקוד צפון על כך שלקחו ממנו את ההאמרים הממוגנים ללחימה בשטחים, אשר שם פרצה בדיוק אינתיפאדת אל-אקצה, והחליפו אותם בג'יפים פתוחים מדגם סופשי"ת. רפאלוב הציע למפקדיו פתרון: לקחתם את ההאמרים-תביאו במקומם את נגמ"שי ה"פומה" ההנדסיים של הגדוד. הבקשה לא נענתה, וב-7 באוקטובר נחטפו שלושת החיילים בני אברהם,עדי אביטן ועומר סוועאד.
בוועדת החקירה בראשות אלוף (מיל') יוסי פלד נקבע כי תחת פיקודו של רפאלוב, התקרב הסיור בפיקודו של בני אברהם לנקודה האסורה לתנועה, בקו דיווח 590, ולאחר האירוע עברו כ-40 דקות עד שמפקדי הגזרה הבינו שמדובר בחטיפה.
מפקד אוגדת הפלדה באותה עת, תת-אלוף אודי אדם, מינה את רפאלוב לסמח"ט שריון, ולאחר מכן עבר הקצין המודח לשמש עקצין ההנדסה של אוגדת עזה. בשנה לאחר החטיפה השתחרר רפאלוב מצה"ל, ועבר לתפקיד בטחוני בכיר.

זאת הפעם הראשונה שבה רפאלוב מתראיין לתקשורת. הוא לא רצה בכך גם כעת, הוא אומר, אבל עושה זאת כי קיבל הוראה מקצין הנדסה הראשי, וכדי לספר לציבור על היחידה שבראשה הוא עומד. על החטיפה הוא מסרב גם עכשיו לדבר.
אבל אם יש סימן שמעיד על אישיותו, הרי זה היחס של המשפחות השכולות כלפיו. משפחת אברהם ביקשה ממנו לספוד לבני ז"ל בהלווייתו, וההורים יצאו להגנתו לאחר ההדחה.

פעילות בעמותה

חדשות עמותת קש"ב

האתר הוקם על ידי פיקאס בניית אתרים, עיצוב אתרים, קידום אתרים