דף הבית

מאמרים

גיל הנישואים

בקווקז היה נהוג להינשא בגיל צעיר. גיל החתונה המותר הוא שתיים-עשרה ויום, אך לעיתים נמסרה הבת למשפחת בעלה כבר בגיל שבע או שמונה.

דפוס הנישואים

בקרב יהודי קווקז רווח מאוד דפוס הנישואים האנדוגמיים (נישואים בין בני-זוג מאותה קבוצה חברתית). הסיבה העיקרית הייתה כלכלית. יהודי קווקז התקיימו למחייתם מחקלאות, וקשרי נישואים עם משפחה מאותה קהילה ואותו הכפר, הביאו להגדלה משמעותית של הידיים העובדות. ואכן, צעיר שביקש לשאת לאישה נערה מכפר אחר, נאלץ לשלם למשפחתה פיצוי על אובדן 'כוח-העבודה' העתידי (הילדים שהיא עתידה ללדת). כיום, בישראל, תוספת ידיים עובדות אינה מהווה עוד שיקול, ובני הקהילה נישאים בינם לבין עצמם, בעיקר כדי לשמר את המסורת של בית אבא. 

בשנים האחרונות חל גידול במספר הנישואים בין צעירים וצעירות מערים או מכפרים שונים, תופעה נדירה למדי בעבר. היארעות נישואי התערובת הייתה אף היא נדירה ביותר, עד לפני חמישים שנה. במקרים הבודדים, היו אלה נישואי צעיר יהודי לגויה, ולא נישואי צעירה יהודייה לגוי, וגם אליהם התייחסה הקהילה כאל אסון. בעשור הראשון של המאה הנוכחית חל גידול-מה בשיעור נישואי התערובת בקווקז, אך עדיין מדובר בתופעה חריגה.

טקס האירוסין

טקס האירוסים נקרא גִידוּשִי (צליל המילה מזכיר "קידושין"), ובמהלכו נחתמו תנאים ("תוֹנוֹי בֶּסְדֶה"), שכללו בין היתר את המוהר (מתנות שהעניק החתן למשפחת הכלה). תוכנית הטקס לא הייתה אחידה, וכל קהילה עיצבה אותו כראות עיניה. בפרק-הזמן שבין האירוסים לחתונה, היה נהוג לארגן תהלוכה שנקראה טֶבֶּג אוֹבּוּרְדֶה ("לשאת מגשים"), וזאת על שם מגשי התקרובת שנשאו קרובות החתן על ראשן.

החתונה

מועד החתונה

לרוב, היה נהוג לקבוע את מועד החתונה כחודש ימים מראש. אם קרובים של החתן או של הכלה המיועדים היו שרויים באבל על בן-משפחה שנפטר, היה נהוג לבוא ולבקש את הסכמתם לקיום האירוע. 'עונת החתונות' המועדפת בקווקז היו חודשי הקיץ והסתיו - אחרי האסיף ועם הבשלת הגפנים. בארץ, אין עונת חתונות מועדפת.

ההכנות לחתונה

הכנת שמלת הכלה (בּוּרְשִי עַרוּסִי) התנהלה כטקס לכל דבר. הכלה-לעתיד, בליווי בנות משפחה קרובות, התייצבה אצל התופרת המקומית, למדידה ולגזירת השמלה (בּוּרְשִי בּוּרֶה). הן הביאו איתן לא רק את הבד, אלא גם דברי מתיקה. מנהג נוסף היה הזמנת בגדים על-ידי משפחת החתן לקרובות-משפחתם (בֶּחְשֶה). יהודי קווקז נהגו להזמין לטקס את כל בני הקהילה כמעט, כולל השכנים המוסלמים, ובלבד שאיש לא ייעלב. ההזמנות הכתובות חולקו אישית על-ידי אחיהם של החתן והכלה. 

כיום, בישראל, ההכנות לחתונה בקהילת עולי קווקז אינן נבדלות מהותית מהמקובל בארץ. לחלוקת ההזמנות יש תפקיד מרכזי ומשמעותי בהכנות לחתונה. מקובל שאחי החתן והכלה יחלקו את ההזמנות אישית, ולא הוריהם או הזוג העומד להינשא.

בעלי תפקידים בחתונה

  • טָאמֶאדוּ ("מארגן השמחה"). האיש שהתמנה על-ידי המשפחה כאחראי להתנהלות התקינה של האירוע.
  • קַיֶיבוֹנִי ("טבחית ראשית"). אשת-מקצוע עתירת ניסיון בארגון סעודות רבות-משתתפים, ובזכות כישוריה נתמנתה לתפקיד. היא הוזמנה למלא את תפקידה באמצעות סינר שנשלח אליה.
  • אֶפֶּסֶר עָרוּס רָאפְדֶה ("שושבינות"). קרובות-משפחה של הכלה, בדרך כלל צעירות בנות גילה. תפקידן השתנה בהתאם לקהילה ולמנהגיה. ברוב הקהילות, הן אלו שהחזיקו נרות או פנסים דולקים בשעת החופה. בקהילת דגסטאן, לדוגמה, השושבינות היו מלוות את הכלה, אחרי החופה בבית-הכנסת, לבית החתן. 
  • יֶנְגֶה ("נושאת המנורה")- קרובת-משפחה נשואה ומנוסה, המקנה לכלה הצעירה מושגי-יסוד על יחסים אינטימיים, לקראת ליל הכלולות.ראוי לציין, שהזוג המיועד נפגש לראשונה בפרק-הזמן שבין האירוסים והחתונה, וגם זאת בנוכחות חברים שלו ושלה. הינגה מילאה תפקיד משמעותי באישוש בתולי הכלה לאחר ההתייחדות הראשונה. היא זו אשר נכנסה לחדר השינה למחרת ליל הכלולות, ויצאה משם כשבידה מטפחת ספוגה בדם הבתולים. המטפחת נמסרה על-ידי חברי החתן לאבי הכלה, וזה 'פדה' אותה מידיהם.
  • אחי הכלה. מחזיק בידיו ראי במהלך הטקס, כסמל לטוהר.

בחתונות המתקיימות בישראל, נהוג להדליק נרות במהלך טקס החופה, כסמל לשמחה ולאור בבית החדש שיקים הזוג. חלק מבעלי התפקידים המסורתיים ממשיך לפעול גם כיום, בישראל, ובהם הקייבוני, השושבינות (על-פי מנהגי המקום) והינגה (בכפוף למסורתיות המשפחה).

חגיגות החתונה

חגיגות החתונה בקווקז נמשכו בין ארבעה לעשרה ימים, בהתאם ליכולת הכלכלית של אבי החתן. לרוב, החגיגות החלו ביום רביעי בערב, כאשר הכלה סרה לביקור אצל קרובות-משפחה מהמעגל הראשון, והזמינה אותן לשמש להסוֹגְדוּשִי ("כתף בריאה"). פמליה זו ליוותה את הכלה וסייעה לה בעת הטבילה בנהר. בקהילות יהודי קווקז לא היו מקוואות, והטבילה בנהר התבצעה לאחר רחצה בבית-המרחץ. בערב הראשון לאחר הטבילה התכנסו האורחים בבית הורי הכלה לארוחה חגיגית בליווי שירה וריקודים, והביאו מתנות לכלה. 

ביום חמישי נערך בבית הורי הכלה טקס החִינָה (נהגה גם חֶנָה) המסורתי, בניצוחם של הוריה ואחיה. זהו טקס קדם-חתונה הנהוג בקרב קהילות יהודיות ומוסלמיות רבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאסיה, וגם כיום בישראל. הטקס מסמל מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. במהלכו, מושחים החתן והכלה את ידיהם בחומר אדום-כתום המופק משורש צמח החינה, סגולה למזל, ברכה ושפע. בקרב יהודי קווקז היה נהוג להניח בקערית החינה מחט ומטבע כסף (נגד עין הרע וכסגולה לעושר). החינה נמרחה על כפות ידיה ורגליה של הכלה, ובעקבותיה, גם האורחים טמנו את אצבעותיהם בצלחת. 

באותו יום רביעי, במקביל, נהגו החתן וקרוביו מדרגה ראשונה להתכנס לערב גברים, שנקרא בִּירוֹר דוֹמוֹר (חברי החתן). במהלך המפגש התקיים טקס שנקרא בְּנִיגוֹרוּ (העלאת זכר חורבן בית–המקדש) ואחריו, הקראת שמות כל בני המשפחה, החיים והמתים, בליווי מנגינה איטית ושירה. 

ביום חמישי הוזמן ספר מקומי לגזוז את שערות ראשם של החתן ושל חבריו בטרם יטבלו בנהר. לאחר הטבילה התחרו ברכיבה על סוסים ולבסוף הלבישו את החתן במחלצות. לאחר מכן היו שנהגו לפזר אפר על ראשו, זכר לחורבן בית-המקדש. בנוסף, קראו בתהילים קל"ז, פרק שכולו ערגה וכיסופים לציון ("על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון...אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"). 

בו בזמן, ביום חמישי, נפגשו הורי החתן והכלה וקרובי-משפחה מדרגה ראשונה בבית הורי הכלה עם רב הקהילה, לניסוח הכְּתוּבּוֹ ("שטר הכתובה"). עד המהפכה הרוסית בתחילת המאה הקודמת היו אלו כּתוּבּוֹת בארמית, שנשלחו מארץ-ישראל. משנותק הקשר עם הארץ, החליפו אותן כתובות פשוטות בכתב-יד. פריטי הנדוניה שצוינו בכתובה הובלו לבית משפחת החתן בתהלוכה בחוצות הכפר, כך שהכל יוכלו לשזוף עינם במתנות ולהביע דעה על רוחב-ידה של משפחת הכלה, לטוב או לרע.

החופה

מנהגי החופה של יהודי קווקז, היו שונים מקהילה אחת לרעותה. מנהג מקובל היה לשלוח אל בית הכלה (במידה והיה מרוחק ממקום הטקס) כמה מחברי החתן רכובים על סוסים, על-מנת להביאה לחופה. בהגיעה למקום האירוע, קידמו את פניה להקת זמרים-נגנים (נוּקְרֶא זוּרְנֶא), כאשר כל המוזמנים שרים ורוקדים, והנשים ממטירות על החתן והכלה אורז, סוכריות ומטבעות למזל. 

טקס החופה והקידושין נערך על-ידי רב הקהילה, מתחת ליריעת בד הקשורה לארבעה מוטות. סביב החתן והכלה הצטופפו בני המשפחה הגרעינית שלהם. הרב בירך את הזוג הטרי בעברית ובטאטית, החתן שבר את הכוס והרב הקריא את הכתובה. ענידת טבעת הנישואים התקיימה בהתאם למנהג הקהילה, לעיתים בטקס האירוסים ולרוב תחת החופה. 

בסיום הטקס יצאו החתן והכלה בראש תהלוכת האורחים לעבר בית משפחת החתן, שם נערכה ארוחה חגיגית. אם החתן קידמה את הכלה בצלוחית עם דבש (עָסָל), זו טבלה את אצבעות יד ימינה בדבש והושיטה אותן לחמותה ולחתנה כדי שילקקו אותו. את הנותר מרחה על משקוף דלת הכניסה, סגולה לחיים בעושר ובהרמוניה (מנהג זה רווח עד היום בקרב משפחות רבות של יוצאי הקווקז). 

כיום, משפחות רבות אינן מקפידות על כללי טקס החתונה על-פי המסורת הקווקזית. הסיבות לכך נעוצות באילוצים תקציביים, טופוגרפיים (לדוגמה, בית החתן נמצא במרחק רב מבית הכלה), שינויים במידת המסורתיות, ובחשיפה לדפוסי החגיגה בחברה הישראלית. עם זאת, נערות רבות עדיין מבקשות לשמר לפחות מקצת מהטקסים המסורתיים.

 

ע"י עפרה זורע

רכיבים

אבקת סוכר לזרייה 
750
מל חלב 
9
חלמוני ביצים 
40
גרם חמאה ללא מלח 
100
גרם חמאה ללא מלח מקוררת 
לקישוט תותי שדה 
מילוי
125
מל מים 
2-3
טיפות מיץ לימון 
1
כפית מלח 
1
מקל וניל חצוי לאורכו 
185
גרם סוכר דק 
50
גרם קמח לבן 
75
גרם קמח לבן 
בצק: 250 גרם קמח לבן או מחוזק 


אופן ההכנה:

 
בצק עלים:


1. להכנת בסיס הבצק, מנפים את הקמח והמלח על משטח העבודה ויוצרים גומה במרכז. מוסיפים את מיץ הלימוןחמים, ואז שמים במרכז הגומה עם החמאה ומערבבים יחד בעזרת האצבעות. בעזרת צידה של מרית המריחה או מגרד בצק, בפעולת החיתוך מביאים את הקמח ומעבדים לתוך חמאה עד שהקמח היבש נעלם ונוצרת תערובת דמוית פירורים. אוספים יחד בידיים ולשים בעדינות, תוך הוספת מספר טיפות מים אם יש צורך כדי ליצור כדור של בצק רך.
2. חותכים צורת x במרכז הבצק כדי למנוע התכווצות ועוטפים בעדינות בנייר אפייה מקומח קלות או בעטיפת ניילון נצמד. מצננים במשך שעה במקרר- הבצק יהיה גמיש יותר וקל יותר לרידוד. שמים את החמאה המקוררת בין שני גליונות נייר אפייה או עטיפת ניילון נצמד. מועכים בעזרת צידו של מערוך ויוצרים ריבוע בגודל 2 על 2 ס``מ פעולה זו תאפשר לרדד את החמאה בלי לרכך אותה.
3. מסירים את העטיפה מן הבצק ומניחים אותו על משטח קריר מקומח קלות. מרדדים את הבצק, מסמוך למרכז בכל כיוון, כדי ליצור צורת צלב עם בליטה במרכזו
4. שמים את החמאה על הבליטה במרכז ומקפלים את ארבעת הצדדים של הבצק פנימה כדי לכסות את החמאה לחלוטין.


מילוי העוגה:


1. מחממים את התנור לחום גבוה של 210 מעלות. מחלקים את הבצק לשני חלקים שווים ומרדדים כל חלק לריבוע בעובי 2-3 מ``מ. מניחים ריבוע אחד על מגש אפייה משומן ומכוסה בנייר אפייה, ודוקרים במזלג מספר רב של פעמים כדי למנוע מן הבצק לתפוח יתר על המידה מניחים לבצק לנוח במקרר במשך 15 דקות. לפני האפייה, מכסים את הבצק בגיליון נייר אפייה נוסף ותבנית נוספת. אופים במשך 20-15 דקות. הופכים את הבצק לצידו השני ואופים במשך 10 דקות נוספות, או עד שהבצק צהוב מכל צידיו.

מסירים את התבנית הנוספת ואת נייר האפייה ומניחים על רשת קירור. חוזרים על הפעולה עם ריבוע הבצק השני.
2. להכנת קרם המילוי, שמים את החלב ואת מקל הווניל בסיר ומביאים לרציחה. בקערה, מקציפים את חלמוני הביצים עם הסוכר עד לקבלת צבע בהיר. מנפים פנימה את הקמח והקורנפלור ומקציפים עד שהתערובת אחידה. מוציאים את מקל הווניל ומשליכים אותו , ואז יוצקים מחצית מהתערובת החלב. מביאים לרתיחה תוך ערבוב מתמיד ומרתיחים במשך 1 דקה לבישול מלא של הקמח. מסירים מן האש, ומורחים את הקרם על תבנית כדי להביא לקירור מהיר. מכסים בנייר אפייה כדי למנוע היווצרות קרום.
3. מיישרים את שולי הבצק בסכין משוננת ושומרים על החלקים שנחתכו, ואז חותכים כל ריבוע לשניים. שומרים את החלק היפה ביותר לשימוש כחלק עליון. מקציפים את קרם המילוי המקורר עד שהוא אחיד וחלק. מזליפים או מורחים בעזרת כף שליש מן הקרם על אחד מחלקי הבצק, מכסים בחלק שני, ומורחים עליו את השליש השני מן הקרם. חוזרים על הפעולה הזו עם חלק שלישי של בצק ויתרת הקרם. מניחים מעל את את חלק הבצק הרביעי והאחרון ולוחצים בעדינות. מחליקים בעזרת מרית קרם עודף היוצא מן השוליים וממלאים רווחים שנותרו ריקים. מרסקים את שאריות הבצק החתוכות ומהדקים את הפירורים לשולי העוגה. מקשטים בתותי שדה ומפזרים מעל אבקת סוכר מנופה

במשך דורות רבים שימשה ירושלים מוקד לעלייה עבור היהודים ההרריים מקווקז, המקום המקודש ביותר היה הכותל-המערבי בירושלים. שם בנו והתפללו לגאולת עם ישראל. בנוסף, ביקרו במקומות הקדושים: בחברון,צפת,טבריה. בכל אתר ואתר דובבו שפתותי כל אחד את המעיק עליו בהאמינם בהתגשמות משאלותיהם לטובה.

בית הכנסת של יהודי קווקז-נוסד בשנת 1908
בית הכנסת של יהודי קווקז-נוסד בשנת 1908

הזקנים שבחבורה נשארו והעדיפו להתנחל בארץ האבות. הם איוו למשכנם את ירושלים. הם הביאו אתם את צרורות כספם וחסכונותיהם, על מנת לא להיות נתונים לחסדי הזולת.

בית הכנסת של יהודי קווקז-נוסד בשנת 1908
בית הכנסת של יהודי קווקז-נוסד בשנת 1908

כפי שהיה נהוג בגולה, בראשית התנחלותם בכפריהם, הם בנו את בית תפילתם ומסביב למקום הקדוש בנו בתיהם. המקום הקדוש נשמר בידם והם הגנו עליו מכל פורענות. לעומת זאת, הקדושה שבמקום שמרה על גחלתם היהודית והבטיחה את אי טמיעתם בקרב הגויים.

בעלותם ארצה ובאמצעיהם הדלים, בתחילה הם בנו את בית התפילה. אנו קוראים על בית הכנסת הראשון שנבנה על ידי היהודים ההרריים ואשר דווח עליו ב"הלבנון" משנת תרל"ה,1875.- "העולים היהודיםההרריים מקווקז עלו בדרך כלל ירושלימה. מנו כמאה משפחות, ואלא כולם מכספם אשר הביאו עמהם, ויש כאלה רוכלים ובעלי חנויות. גם הם קנו למו חצר ויבנו שם בית-תפילה ובאשר לא יש בהם חכמים ויודעי תורה. על כן אין רשומם נכר בירושלים".

בית הכנסת הראשון נבנה בירושלים בשנת 1875 ומיקומו לא ידוע. מדברי הזקנים משתמע שהיה בעיר העתיקה ונהרס עם כיבוש הרובע היהודי על ידי הירדניים. בית הכנסת היה היסוד הראשון ולב לבה של העדה. כל עולה שזה עתה עלה, נפגש כאן וקיבל ידיעות והדרכה. יש שישנו והתגוררו בבית הכנסת עד לסידורם. מכאן יצאו לתור ולחפש פרנסה. נכבדי העדה מצאו להם סידורים ראשוניים בקליטתם וברובם בנו בתיהם ליד בית הכנסת.

בשנת תרע"ב,1912, נבנה בירושלים בשכונת "בית ישראל" בית כנסת לעדת היהודים ההרריים. היתה זו שכונה ותיקה שרוב רובם של בני העדה גרו כאן והם נמנים עם בוניה הראשונים.

לאחר שנים, נבנה בצמוד גם תלמוד-תורה וחדרים לשכן בהם נצרכים, אלמנים, אלמנות ובודדים.

היות ואנשי העדה היו אז נתינים זרים, הרכוש וההקדש נרשמו על שם יהודי שיה נתין עותומני, כי הארץ היתה תחת שלטון התורכים. הרכוש נרשם כ"מושאל" ובבוא העת התחייב אותו אדם שהוסמך מטעם העדה (והיה אדם ישר ונאמן), להעביר את הרכוש על שם העדה ההררית.

ההעברה על שם העדה נדחתה ולבסוף נערמו קשיים והיא לא קויימה. הדברים הגיעו לידי משפטים ומחוסר ברירה נאלצה העדה בכאב רב, ולפדות את הרכוש בשנית(ועל זאת בפרק מיוחד).

בבנין ההקדש גרו כמה מאלמנות העדה. אותן אלמנות שילמו במיטב כספן עבור שכירת המגורים בהקדש, כי בושו לגור בחינם אין כסף. הן יכלו לגור בבתי זרים, אך העדיפו לגור בצמידות לבית-הכנסת כי כאן אפשר לפגוש אנשים בימי שבת חג ומועד, בימות ברית מילה, בר-מצווה, חתונות ולהבדיל גם בימי אבל. כאן היה המוקד למפגשים, כאן הרגישו שייכות ולא בודדות ועזובות.

בית הכנסת וישיבה של יהודי וורטשן נוסד-1915,הופגז מאוחר יותר
בית הכנסת וישיבה של יהודי וורטשן נוסד-1915,הופגז מאוחר יותר

אלמנות אלו התארגנו בערבי חגים ומועדים, שטפו וניקו בהתנדבות וללא שכר את בית הכנסת והחצר. למרות מצבן הקשה, לא פנו בשום מקרה לוועד העדה בבקשת העזרה, אפילו הקטנה ביותר. הן בושו ולא חונכו לקבלת חסדים. הן עבדו בכל עבודה: במשק בית,כביסה,בישול,טיפול בילדים וכן בכל עבודה קשה אחרת. משכורתן היתה דלה ומשכר זה שמרו גם לימים קשים.

ידוע שאלמנים, אלמנות ושאר הזקנים, הכינו להם בעודם בחיים תכריכים, קנו להם אחוזת קבר ושמרו כסף לימי ה'שבעה', לאחר שילכו בשיבה טובה לעולמם.

אלמנות ונשים גרושות מטופלות בילדים עבדו בכל עבודה ופרנסו את ביתן בכבוד.

הדגש היה על חינוך הילדים וכשאלה גדלו הם עזרו לאמותיהן. לא ידוע על אלמנות או גרושות שנישאו בפעם שניה. דבר זה לא היה מקובל.

עבור נשים אחרות, האתגר היה לעזור לזולת. ידוע על אלמנה שאימצה 2 תינוקות שהוריהם נפטרו מרעב במלחמת העולם הראשונה. היא גידלה אותם כבניה. אחד מהם היה עיוור וכגדל פתחה עבורו חנות לממכר ירקות וגם חיתנה אותו. השני קיבל השכלה אוניברסיטאית ועבד במשרד עצמאי.

בתיהם של היהודים מקווקז-שכונת בית ישראל ירושלים
בתיהם של היהודים מקווקז-שכונת בית ישראל ירושלים

מקרה שני, אשה אלמנה עקרה אמצה בן שלא מבני העדה, וגם הוא גדל בביתה כבנה לכל דבר. במותה קיבל את רכושה כצוואת האם.

התפקידים האלה והאחרים, שחובת הקהילה היתה לטפל בם,נעשו על ידי אלמנות. הן עזרו במקום להיעזר ומהסיבה הזאת דרשו תמיד בשלומן וביקרו אצלן בכל עת.

בימים הטובים ההם,כל החגיגות המשפחתיות היו נערכות בבית הכנסת, ברית, בר מצווה,אירוסים,חתונות. לשם כך נקנו כלי אוכל רבים והם נשמרו בארון בבית הכנסת.

למרות המצב הכלכלי הקשה ששרר באותו זמן, לא היו מקבצי נדבות מבני העדה ההרית. זה היה דבר שלא העלו על דעתם. נושא זה לא היה קיים עבורם. הם עבדו בכל עבודה והתפרנסו בכבוד.

היות ובית הכנסת היה למרכז הרוחני של העדה. רצויי לציין פרטים מתחילת בנייתו ועד לימים אלא. מה עשו וכיצד פעלו הוועדים הראשונים והאחרים מאז ועד עתה, כי הענינים היו סבוכים.

ביום א' דר"ח כסלו, תרע"ב-1912, נקנתה חלקת אדמה: בית גדול ושלושה חדרים קטנים, סך הכל אלף ושש מאוד אמות קרקע, מידי המורשים של זקנים וזקנות מבית "אוסף נדחים" ובית מחסה לזקנים וזקנות בירושלים.

הבית והחצר הפנימית נקנו בשותפות ע"י שניים, יהודה בן-יוסף מתושבי העיר קובא בפלך באקו מרוסיה, קיבל את המחצית הצפונית.

החלק הדרומי נקנה על ידי פסח בן רבי אלקנא מפלך דאגסטאן ברוסיה. הכותל של הבית הגדול המפריד בין שתי הנחלות והיה משותף לשני הקונים הנ"ל.

הבית ושלושת החדרים אשר בחלקה הדרומית הוקדשו על ידי פסח אלקנה לעדת היהודים ההרריים הקווקזים בירושלים.

פילאף כזה מכינים בכל מדינות הקווקז - גרוזיה, ארמניה ואזרביג'אן. זוהי הגרסה החגיגית, עם כבש. בארוחה יומיומית משתמשים בעוף או בקר.

 

חומרים ל-10 מנות:

150 גרם שומן כבש, חתוך לקוביות
1 גזר גדול, פרוס דק
2/3 כוס שמן צמחי
2 בצלים, חצויים ופרוסים
2 גזרים בינוניים, מגוררים גס או פרוסים לרצועות דקות (ז'וליין)
1.3 ק"ג בשר כבש (עם קצת שומן), חתוך לקוביות בגודל 2 ס"מ 
1 ק"ג אורז פרסי 
מלח לפי הטעם
2 ראשי שום מחולקים לשיניים לא קלופות 
מעט קינמון (לא חובה) להגשה
+ מחממים היטב סיר כבד על אש גבוהה. מנמיכים את האש לבינונית, שמים בסיר שומן כבש וגזר פרוס. מטגנים יחד, תוך כדי ערבוב, 10-5 דקות, עד שהגזר משחים מאוד וצובע את השומן בכתום. בעזרת כף מחוררת מוציאים וזורקים את הגזר ואת חלקי השומן שלא התמוססו בטיגון. 
+ מוסיפים לסיר שמן ומחממים. מוסיפים בצל ומטגנים עד שהוא שקוף. מוסיפים גזר מגורר ומזהיבים. מוסיפים בשר ומטגנים יחד, תוך כדי ערבוב, עד שהבשר משנה את צבעו.
+ מוסיפים מים עד לגובה של כ-2 ס"מ מעל הבשר, מביאים לרתיחה ומבשלים 30-20 דקות, עד שהבשר כמעט מוכן. 
+ מוסיפים אורז, ויוצקים לסיר מים עד לגובה של כ-3 ס"מ מעל האורז. מתבלים. אין צורך לערבב בשלב הזה, הבשר אמור להישאר למטה. מבשלים על אש בינונית (ללא מכסה) עד שהמים נספגים באורז ונוצרות על פניו נקבוביות. דוחפים לתוכן את שיני השום השלמות. 
+ עורמים את האורז והבשר לתלולית בתוך הסיר ומצמידים לתלולית צלחת. מכסים את הסיר במכסה, מנמיכים את האש למינימום ומבשלים 25-20 דקות, עד שהאורז רך. 
+ הופכים את הפילאף על קערת הגשה יפה, מערבבים-מאווררים ומגישים. אפשר לתבל במעט קינמון. אם לא מגישים מיד, מחממים את הפילאף במיקרוגל, או (כמו בבית של מרינה) בסיר כפול מעל אדים.

פעילות בעמותה

חדשות עמותת קש"ב

האתר הוקם על ידי פיקאס בניית אתרים, עיצוב אתרים, קידום אתרים