מאמרים

גיל הנישואים

בקווקז היה נהוג להינשא בגיל צעיר. גיל החתונה המותר הוא שתיים-עשרה ויום, אך לעיתים נמסרה הבת למשפחת בעלה כבר בגיל שבע או שמונה.

דפוס הנישואים

בקרב יהודי קווקז רווח מאוד דפוס הנישואים האנדוגמיים (נישואים בין בני-זוג מאותה קבוצה חברתית). הסיבה העיקרית הייתה כלכלית. יהודי קווקז התקיימו למחייתם מחקלאות, וקשרי נישואים עם משפחה מאותה קהילה ואותו הכפר, הביאו להגדלה משמעותית של הידיים העובדות. ואכן, צעיר שביקש לשאת לאישה נערה מכפר אחר, נאלץ לשלם למשפחתה פיצוי על אובדן 'כוח-העבודה' העתידי (הילדים שהיא עתידה ללדת). כיום, בישראל, תוספת ידיים עובדות אינה מהווה עוד שיקול, ובני הקהילה נישאים בינם לבין עצמם, בעיקר כדי לשמר את המסורת של בית אבא. 

בשנים האחרונות חל גידול במספר הנישואים בין צעירים וצעירות מערים או מכפרים שונים, תופעה נדירה למדי בעבר. היארעות נישואי התערובת הייתה אף היא נדירה ביותר, עד לפני חמישים שנה. במקרים הבודדים, היו אלה נישואי צעיר יהודי לגויה, ולא נישואי צעירה יהודייה לגוי, וגם אליהם התייחסה הקהילה כאל אסון. בעשור הראשון של המאה הנוכחית חל גידול-מה בשיעור נישואי התערובת בקווקז, אך עדיין מדובר בתופעה חריגה.

טקס האירוסין

טקס האירוסים נקרא גִידוּשִי (צליל המילה מזכיר "קידושין"), ובמהלכו נחתמו תנאים ("תוֹנוֹי בֶּסְדֶה"), שכללו בין היתר את המוהר (מתנות שהעניק החתן למשפחת הכלה). תוכנית הטקס לא הייתה אחידה, וכל קהילה עיצבה אותו כראות עיניה. בפרק-הזמן שבין האירוסים לחתונה, היה נהוג לארגן תהלוכה שנקראה טֶבֶּג אוֹבּוּרְדֶה ("לשאת מגשים"), וזאת על שם מגשי התקרובת שנשאו קרובות החתן על ראשן.

החתונה

מועד החתונה

לרוב, היה נהוג לקבוע את מועד החתונה כחודש ימים מראש. אם קרובים של החתן או של הכלה המיועדים היו שרויים באבל על בן-משפחה שנפטר, היה נהוג לבוא ולבקש את הסכמתם לקיום האירוע. 'עונת החתונות' המועדפת בקווקז היו חודשי הקיץ והסתיו - אחרי האסיף ועם הבשלת הגפנים. בארץ, אין עונת חתונות מועדפת.

ההכנות לחתונה

הכנת שמלת הכלה (בּוּרְשִי עַרוּסִי) התנהלה כטקס לכל דבר. הכלה-לעתיד, בליווי בנות משפחה קרובות, התייצבה אצל התופרת המקומית, למדידה ולגזירת השמלה (בּוּרְשִי בּוּרֶה). הן הביאו איתן לא רק את הבד, אלא גם דברי מתיקה. מנהג נוסף היה הזמנת בגדים על-ידי משפחת החתן לקרובות-משפחתם (בֶּחְשֶה). יהודי קווקז נהגו להזמין לטקס את כל בני הקהילה כמעט, כולל השכנים המוסלמים, ובלבד שאיש לא ייעלב. ההזמנות הכתובות חולקו אישית על-ידי אחיהם של החתן והכלה. 

כיום, בישראל, ההכנות לחתונה בקהילת עולי קווקז אינן נבדלות מהותית מהמקובל בארץ. לחלוקת ההזמנות יש תפקיד מרכזי ומשמעותי בהכנות לחתונה. מקובל שאחי החתן והכלה יחלקו את ההזמנות אישית, ולא הוריהם או הזוג העומד להינשא.

בעלי תפקידים בחתונה

  • טָאמֶאדוּ ("מארגן השמחה"). האיש שהתמנה על-ידי המשפחה כאחראי להתנהלות התקינה של האירוע.
  • קַיֶיבוֹנִי ("טבחית ראשית"). אשת-מקצוע עתירת ניסיון בארגון סעודות רבות-משתתפים, ובזכות כישוריה נתמנתה לתפקיד. היא הוזמנה למלא את תפקידה באמצעות סינר שנשלח אליה.
  • אֶפֶּסֶר עָרוּס רָאפְדֶה ("שושבינות"). קרובות-משפחה של הכלה, בדרך כלל צעירות בנות גילה. תפקידן השתנה בהתאם לקהילה ולמנהגיה. ברוב הקהילות, הן אלו שהחזיקו נרות או פנסים דולקים בשעת החופה. בקהילת דגסטאן, לדוגמה, השושבינות היו מלוות את הכלה, אחרי החופה בבית-הכנסת, לבית החתן. 
  • יֶנְגֶה ("נושאת המנורה")- קרובת-משפחה נשואה ומנוסה, המקנה לכלה הצעירה מושגי-יסוד על יחסים אינטימיים, לקראת ליל הכלולות.ראוי לציין, שהזוג המיועד נפגש לראשונה בפרק-הזמן שבין האירוסים והחתונה, וגם זאת בנוכחות חברים שלו ושלה. הינגה מילאה תפקיד משמעותי באישוש בתולי הכלה לאחר ההתייחדות הראשונה. היא זו אשר נכנסה לחדר השינה למחרת ליל הכלולות, ויצאה משם כשבידה מטפחת ספוגה בדם הבתולים. המטפחת נמסרה על-ידי חברי החתן לאבי הכלה, וזה 'פדה' אותה מידיהם.
  • אחי הכלה. מחזיק בידיו ראי במהלך הטקס, כסמל לטוהר.

בחתונות המתקיימות בישראל, נהוג להדליק נרות במהלך טקס החופה, כסמל לשמחה ולאור בבית החדש שיקים הזוג. חלק מבעלי התפקידים המסורתיים ממשיך לפעול גם כיום, בישראל, ובהם הקייבוני, השושבינות (על-פי מנהגי המקום) והינגה (בכפוף למסורתיות המשפחה).

חגיגות החתונה

חגיגות החתונה בקווקז נמשכו בין ארבעה לעשרה ימים, בהתאם ליכולת הכלכלית של אבי החתן. לרוב, החגיגות החלו ביום רביעי בערב, כאשר הכלה סרה לביקור אצל קרובות-משפחה מהמעגל הראשון, והזמינה אותן לשמש להסוֹגְדוּשִי ("כתף בריאה"). פמליה זו ליוותה את הכלה וסייעה לה בעת הטבילה בנהר. בקהילות יהודי קווקז לא היו מקוואות, והטבילה בנהר התבצעה לאחר רחצה בבית-המרחץ. בערב הראשון לאחר הטבילה התכנסו האורחים בבית הורי הכלה לארוחה חגיגית בליווי שירה וריקודים, והביאו מתנות לכלה. 

ביום חמישי נערך בבית הורי הכלה טקס החִינָה (נהגה גם חֶנָה) המסורתי, בניצוחם של הוריה ואחיה. זהו טקס קדם-חתונה הנהוג בקרב קהילות יהודיות ומוסלמיות רבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאסיה, וגם כיום בישראל. הטקס מסמל מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. במהלכו, מושחים החתן והכלה את ידיהם בחומר אדום-כתום המופק משורש צמח החינה, סגולה למזל, ברכה ושפע. בקרב יהודי קווקז היה נהוג להניח בקערית החינה מחט ומטבע כסף (נגד עין הרע וכסגולה לעושר). החינה נמרחה על כפות ידיה ורגליה של הכלה, ובעקבותיה, גם האורחים טמנו את אצבעותיהם בצלחת. 

באותו יום רביעי, במקביל, נהגו החתן וקרוביו מדרגה ראשונה להתכנס לערב גברים, שנקרא בִּירוֹר דוֹמוֹר (חברי החתן). במהלך המפגש התקיים טקס שנקרא בְּנִיגוֹרוּ (העלאת זכר חורבן בית–המקדש) ואחריו, הקראת שמות כל בני המשפחה, החיים והמתים, בליווי מנגינה איטית ושירה. 

ביום חמישי הוזמן ספר מקומי לגזוז את שערות ראשם של החתן ושל חבריו בטרם יטבלו בנהר. לאחר הטבילה התחרו ברכיבה על סוסים ולבסוף הלבישו את החתן במחלצות. לאחר מכן היו שנהגו לפזר אפר על ראשו, זכר לחורבן בית-המקדש. בנוסף, קראו בתהילים קל"ז, פרק שכולו ערגה וכיסופים לציון ("על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון...אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"). 

בו בזמן, ביום חמישי, נפגשו הורי החתן והכלה וקרובי-משפחה מדרגה ראשונה בבית הורי הכלה עם רב הקהילה, לניסוח הכְּתוּבּוֹ ("שטר הכתובה"). עד המהפכה הרוסית בתחילת המאה הקודמת היו אלו כּתוּבּוֹת בארמית, שנשלחו מארץ-ישראל. משנותק הקשר עם הארץ, החליפו אותן כתובות פשוטות בכתב-יד. פריטי הנדוניה שצוינו בכתובה הובלו לבית משפחת החתן בתהלוכה בחוצות הכפר, כך שהכל יוכלו לשזוף עינם במתנות ולהביע דעה על רוחב-ידה של משפחת הכלה, לטוב או לרע.

החופה

מנהגי החופה של יהודי קווקז, היו שונים מקהילה אחת לרעותה. מנהג מקובל היה לשלוח אל בית הכלה (במידה והיה מרוחק ממקום הטקס) כמה מחברי החתן רכובים על סוסים, על-מנת להביאה לחופה. בהגיעה למקום האירוע, קידמו את פניה להקת זמרים-נגנים (נוּקְרֶא זוּרְנֶא), כאשר כל המוזמנים שרים ורוקדים, והנשים ממטירות על החתן והכלה אורז, סוכריות ומטבעות למזל. 

טקס החופה והקידושין נערך על-ידי רב הקהילה, מתחת ליריעת בד הקשורה לארבעה מוטות. סביב החתן והכלה הצטופפו בני המשפחה הגרעינית שלהם. הרב בירך את הזוג הטרי בעברית ובטאטית, החתן שבר את הכוס והרב הקריא את הכתובה. ענידת טבעת הנישואים התקיימה בהתאם למנהג הקהילה, לעיתים בטקס האירוסים ולרוב תחת החופה. 

בסיום הטקס יצאו החתן והכלה בראש תהלוכת האורחים לעבר בית משפחת החתן, שם נערכה ארוחה חגיגית. אם החתן קידמה את הכלה בצלוחית עם דבש (עָסָל), זו טבלה את אצבעות יד ימינה בדבש והושיטה אותן לחמותה ולחתנה כדי שילקקו אותו. את הנותר מרחה על משקוף דלת הכניסה, סגולה לחיים בעושר ובהרמוניה (מנהג זה רווח עד היום בקרב משפחות רבות של יוצאי הקווקז). 

כיום, משפחות רבות אינן מקפידות על כללי טקס החתונה על-פי המסורת הקווקזית. הסיבות לכך נעוצות באילוצים תקציביים, טופוגרפיים (לדוגמה, בית החתן נמצא במרחק רב מבית הכלה), שינויים במידת המסורתיות, ובחשיפה לדפוסי החגיגה בחברה הישראלית. עם זאת, נערות רבות עדיין מבקשות לשמר לפחות מקצת מהטקסים המסורתיים.

 

ע"י עפרה זורע

חדשות עמותת קש"ב

האתר הוקם על ידי פיקאס בניית אתרים, עיצוב אתרים, קידום אתרים