דת
×

שגיאה

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1093 in mod_featcats

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1089 in mod_featcats

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1084 in mod_featcats

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1082 in mod_featcats

דת

מצוות השבת בספר שמות

 
מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות:

1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל)

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ:וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים
 תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי-ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי"
2. בפרשת יתרו (מתוך עשרת הדברים - כ' ח-יא):
"זכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ"
3. בפרשת משפטים(כ"ג יב):
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"
4. בפרשת כי-תשא (ל"א יב-יז):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"
5. שוב בפרשת כי-תשא לאחר חטא העגל (ל"ד כ"א)
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"
6. בפרשת ויקהל (ל"ה א-ג)
"ויַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"
מקורות נוספים קיימים בכל שאר החומשים ובנביאים. המקור הראשון הוא בפרשת בשלח, העם רק יצא ממצרים והציווי הוא נספח לפרשת המן. את המן צריך לאסוף מדי יום ביומו חוץ מאשר ביום שישי בו יש לאסוף כמות כפולה והיא תישמר ליום השבת (בו לא ירד מן כלל). פסוק ה' נאמר כציווי למשה. העם אוסף ביום השישי כמות כפולה והנשיאים באים אל משה לדווח לו (והשאלה היא איך העם ידעו לאסוף כפול למרות שהציווי לא עבר לעם ויש בכך פירושים שונים ועיקרם הוא שכל אחד מצא כמות כפולה ממה שהיה מוצא בדרך כלל והתפלאו על כך). משה אכן מאשר שזהו ציווי ה' ושיש להכין את הכל מבעוד יום ("את אשר תאפו אפו...") ולמחרת בבוקר אפשר לאכול ממה שהוכן מראש. כמו כן מופיע הציווי "שבו איש תחתיו...". אולם לא מופיעים פרטים כמו טעם המצווה ועונשה. אפשר לראות בנושא המן ציווי נקודתי לענין אחד בלבד.
מקור 2 בפרשת יתרו מרחיב מאד את מצוות השבת. הוא נותן טעם לשבת. זכר לשבת בראשית ולבריאת העולם ולמעשה אזכור שלטונו של הקב"ה בעולם. יום השבת הוא יום קדוש שקודש על ידי ה'. האיסור הוא כולל. אסור לעשות מלאכה כלל. לא אתה ולא עבדך וגם לא הבהמה.
פרשת משפטים במקור 3 רק מרחיבה במעט את הציווי של פרשת יתרו. היא מוסיפה כי בשבת פרט לענין הזכירה והקדושה יש גם את ענין המנוחה אך התורה מדגישה שלא רק אתה צריך לנח אלא גם שורך וחמורך, והמעמדות הנמוכים בחברה. פסוק קצר זה דומה מאד לנוסח מצוות השבת בעשרת הדברים שבפרשת ואתחנן ומשלים את שני צדיה של השבת, שבת בראשית ושבת מנוחה.
מקור 4 בפרשת כי-תשא מסכם את נושא השבת. ציווי השבת מופיע בסוף דברי ה' למשה על הר סיני (מיד לאחריהם נכתבים הלוחות) והוא מחדש לנו שהשבת היא ברית בין ישראל לה'. מקור זה גם מפרט את העונש החמור על חילול שבת.
מקור 5 כבר נאמר לאחר חטא העגל. מקור זה הוא רזה במיוחד ומופיע כנספח לעניני שלושת רגלים. אין בו חידושים (פרט לשתי מלאכות המוזכרות בו בפירוש) ויש כאלו שדורשים את חציו השני של הפסוק למצוות שמיטה דווקא.
מקור 6 הוא הציווי של משה לעם ישראל לפני בניית המשכן. ציווי זה מדגיש כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת (בניגוד לתפעול המשכן השוטף הדוחה את השבת או פיקוח נפש הדוחים שבת). מלאכה נוספת שמופיעה כאן בפירוש היא הבערת אש. מנוסח הדברים למדו רבותינו שהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכות ששימשו בהקמת המשכן והמשנה במסכת שבת מונה אותן בפירוש. נזכיר שמלאכה היא פעולה הגורמת לשינוי מהותי בחפץ. אין קשר בין קושי המלאכה לבין חומרת האיסור גם פעולת קלות מאד כגון קשירת קשר אסורות ולעומת זאת פעולות המצריכות מאמץ רב לא בהכרח אסורות. מלאכות אלו הן השתקפות של שבת בראשית. ביום השבת של בריאת העולם לא נוצר שום דבר חדש ולכן כך הן הגדרות המלאכות. אין קשר למאמץ הפיזי הכרוך בביצוע פעולות מסוימות.
מכל המקורות לומדים על מספר מלאכות באופן ישיר (למרות שגם אותן לומדים ממלאכת בניית המשכן) והן אפייה ובישול, הוצאה מרשות לרשות, הבערת אש, חריש וקציר. אין הבדל חומרות בין מלאכות המופיעות בפירוש לבין המלאכות האחרות המוזכרות רק בתורה שבעל פה.
ענין נוסף שכדי לעסוק בו הוא הסתירה בין ציווי השבת לבין פעולות שנעשו במשכן ובמקדש והיו חילול שבת (הקרבת קורבנות ועוד). במשנה מתוארות פעולות נוספות שהיו עושים אך ורק במקדש כגון נטילת לולב. למעשה אין סתירה בדבר. מצוות אלו באות להראות כי אנו עושים את דבר ה'. כאשר ה' אוסר על משהו מסוים הוא אסור וכאשר הוא מצווה על משהו מסוים הוא נהפך להיות חובה. הציווי לעסוק בעבודת המשכן (תוך כדי ביצוע מלאכות אסורות) והאיסור על מלאכות אלו מחוץ למקדש בא מאותו מקור והוא מראה את אמונתנו בקדוש ברוך הוא. "סתירות" נוספות קיימות ופירושן זהה. מצוות ציצית למשל כרוכה בביצוע עברה על מצוות שעטנז. אבל בציצית שתפקידה להזכיר לנו את מציאותו של הקב"ה בעולם זה מותר ואף חובה.

נושא השבת הוא אחד הנושאים המפלגים ביותר את הציבור הדתי והחילוני בארץ. הבדלי התפיסות מתחילים כבר בגן הילדים כאשר השיר "היום יום שישי, היום יום שישי מחר שבת..." ממשיך בשני אופנים שונים. בגן הדתי הוא ימשיך "שבת המלכה. אבא יעשה קידוש, אמא תדליק נרות..." ואילו בגן החילוני הוא ימשיך "שבת מנוחה. היום כולם עובדים, מחר נחים"... שתי תפיסות אלו של השבת, שבת המלכה, שבת בראשית המקודשת, ושבת המנוחה מופיעות שתיהן בתורה והן משלימות אחת את השנייה (מקורות 2 ו-3 כמו גם מצוות השבת בפרשת ואתחנן). בפועל יום המנוחה הרשמי בישראל הוא השבת ואכן משרדי ממשלה וחברות סגורים אולם בתי עסק רבים, כולל רשתות ענק ומרכזי בילוי פתוחים. נושאים כמו תחבורה ציבורית ועוד נתונים במחלוקת קבועה. התומכים בהם מצדדים את זכויות הפרט. זכותי לעשות בשבת מה שאני רוצה, איפה שאני רוצה וחובתם של אחרים היא להעמיד לרשותי את האמצעים לכך. אולם פתיחתם ההמונית של בתי העסקים בשבת גורמת לבעייה אחרת המובאת במקור 3. המקור בפרשת משפטים המתייחס דווקא לשבת המנוחה. אין זה סוד שרבים מהעובדים בבתי עסק אלו הם מהעשירונים התחתונים ביותר בחברה מעמד שהתורה מתכוונת אלו במילים "בן אמתך והגר". אנשים אלו שגם כך מתקשים למצוא עבודה, למעשה חייבים לעבוד בשבת על מנת להבטיח את עבודתם היחידה שהם מוצאים. וכך מימוש הזכויות של העשירונים העליונים (בעלי בתי העסקים שזכותם היא כמובן להרוויח כמה שיותר כסף) ושל מעמד הביניים (שזכותו היא לקנות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולבזבז את כספו בכל עת) באים על חשבון המעמדות הנמוכים הנדרשים לוותר על יום השבת כיום מנוחה. פתרון לבעיה יהיה להכריז גם על יום ראשון כיום מנוחה (במקום יום שישי). בעולם השטוח והכלכלי יש לזה יתרונות. יום שישי יישאר חצי יום עבודה (ובקיץ אפשר גם קצת יותר), ביום שבת יהיו סגורים מרכזי העסקים וגם חלק ממקומות הבילוי, וביום ראשון יהיו כל המקומות האלו פתוחים. שינוי כזה יכול להיטיב רבות לדמותה הציבורית של מדינת ישראל ולשמירת צביונה היהודי, בלי שיהיה צד המפסיד מכך. למיטב זכרוני הצעה כזו הועלתה בעבר ונתקלה בהתנגדויות מכל הכיוונים מה שאולי רק מחזק את הצורך בה... העבודה המקיפה ביותר בנושא (למעלה מ-300 עמודים) נעשתה על ידי הרב יעקב מדן ופרופ' גביזון ומכונה אמנת גביזון-מדן. האמנה מתייחסת לסוגיות רבות בין דתיים לחילוניים. גדלותה של האמנה היא בכך שהיא מציעה פשרות אמיתיות וכואבות לשני הצדדים ובהחלט מראה ששני הצדדים השכילו לא רק להסתכל על הצד שלהם אלא גם להבין את המכלול הנחוץ לקיום מדינה בימינו.

5258631822_d840ec4657.jpg

אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההיכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.
בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מיידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).
מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.
דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת יתרו. פרשה זו הינה די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן). 
העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).
הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול הזמנים.
המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך?ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. החגים הינם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בענינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).
בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הינו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).
נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

ברכת הבנים

 
ברכת הבנים היא הברכה בה נוהגים הורים רבים להרך את ילדיהם מדי ערב שבת ובחגים ובפרט ביום הכיפורים. הברכה משלבת פסוקים מפרשת ויחי ומפרשת נשא.

נוסח הברכה לבנים פותח במילים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ומתבסס על בראשית מ"ח כ. הנוסח לבנות פותח במילים: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה". המשך הברכה הוא פסוקי ברכת כהנים (במדבר ו' כד-כו) "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".


בתורה כבר מופיע סיפור ברכות ידוע, ויעקב גם שם הוא הגיבור הראשי. נעיין בפרשייה לאורך פרק מ"ח ונשווה לברכת יצחק בפרק כ"ז
 וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם:" 
בפסוק זה מספר דברים מעניינים. יעקב חולה, והוא האדם הראשון שנאמר עליו שהוא חולה. במדרשים מפורש שלא הייתה קודם לכן מחלה, ואילו יעקב התפלל שיהיו לו כמה ימים לפני מותו שיוכל להתכונן, להיפרד ולברך את בניו. גם יצחק רוצה לברך את בניו למרות שחי עוד שנים רבות אחר כך ואומר (כ"ז ב): "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי". יוסף מביא את שני בניו ולפי רש"י מטרת הבאתם הייתה שיקבלו ברכות אישיות מיעקב.

 וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה:"
יעקב כנראה חלש מאד עד שאינו שם לב בעצמו כי יוסף בא לבקרו, אולם כאשר הא שומע הוא מתחזק ויושב.

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָלִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:"
המילים בהם משתמש יעקב דומות מבחינה לשונית למילים המופיעות בפרשת וישלח (ל"ה יא): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ:"
לאחר נבואה זו נולד רק בנימין. המפרשים מסבירים בצורות דומות כי בעקבות נבואה זו מחליט יעקב לתת ירושה כפולה בארץ ישראל ליוסף.

 וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי: ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: "
שני בני יוסף, אפרים ומנשה יהיו שבטים, כמו ראובן ושמעון. אולם אם יוולדו ליוסף עוד ילדים, הם לא יהיו שבטים, אלא חלק משבטי אחיהם. ראוי לשים לב כי כבר בדברי יעקב כאן אפרים קודם למנשה הבכור. 

 וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: "
וכי יוסף אינו יודע שאמו מתה בדרך ונקברה שם? המפרשים אומרים שיעקב מתנצל על שהוא מבקש מיוסף לטרוח ולקוברו בקבר אבותיו בעוד שהוא קבר את רחל מיד במקום פטירתה 

 וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה: ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: "
הפסוקים מקשים אחד על השני, הם הוא עיוור איך הוא יכול לראות אותם. רש"י בעקבות המדרש מפרש שיעקב רצה לברכם אולם הסתלקה ממנו רוח הקודש (שכן ירבעם ואחאב יצאו מאפרים ויהוא ממנשה) והוא פתאום חושש, אולם האם לא ידע יעקב זאת מקודם, והרי הדגיש שבני יוסף נולדו במצרים. ונראה שיוסף עונה על השאלה ומנסה להרגיע את יעקב ואומר שאלו הם בניו. אבל אם יעקב כפשוטו אינו רואה, הרי שייתכן וראה רק צלליות לא ברורות ליד יוסף ומיד ככשמע שאלו נכדיו רצה לברכם, שהרי כבר פסוק קודם לכן הודיע לו על ברכה מיוחדת לבניו. 

"יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ: יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:"
פסוקים אלו מלאי רגש. דבריו של יעקב נאמרים באיחור של שבע עשרה שנה. אמנם התורה לא כותבת זאת במפורש, אולם קשה לחשוב שיוסף לא הביא את ילדיו לפגישתו הראשונה עם יעקב במצרים. ומילים אלו היו צריכות להיאמר כבר אז. בפסוק י"ב רואים שיעקב המשיך לחבק את נכדיו ויוסף היה צריך להוציאם ממנו בכח על מנת לסדרם לפני יעקב שיקבלו את ברכותיו.

"יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: ידוַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:"
התורה מאריכה מאד בתיאור. יוסף כיוון להעמיד את ילדים לפי הסדר, כאשר ימין על הבכור. עוד כיוון יוסף, כי שני בניו (שהצעיר בהם לפחות בן 19 מאחר ונולדו לפני הרעב) יתברכו באותה ברכה (בניגוד לברכות יצחק שהיו מיועדות לבן אחד בלבד). יוסף לא רצה ליצור שוני מיותר בין בניו ושמי מהם יחשוב שברכתו טובה יותר או פחות. היה ליוסף מספיק בעיות כאלו.
מסתבר שיעקב עדיין רואה, או שהוא יודע את כוונות יוסף, מניח את ידיו ומיד מברך.

"טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:"
אמנם ידי יעקב על אפרים ומנשה אולם הברכה היא ברכה ליוסף. יש קושי להבין את הברכה, הפסוק הראשון, פסוק פתיחה נראה שמסתיים בלא ברכה. הפסוק השני מתחיל בפנייה למלאך, אולם האם לא היה עדיף שהאלוהים יברך את הנערים? 

"יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ:"

לא ברור עם נסיון זה של יוסף, נאמר לפני או אחרי הברכה. עם לפניה, למה נכתב אחריה, ועם אחריה, מה יועיל כבר השינוי? יוסף שיודע כי שדינוי מהסדר הרגיל, לא מוביל לתוצאות טובות, רוצה להיהזר הפעם. אולם יוסף נוהג מעט שלא כשורה. הוא כבר מנסה להסיר את יד אביו ורק אחר כך מסביר לו מה רצונו.

"יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם:"
יעקב כמובן מתנגד ליוסף ובכך מראה לו שהוא עדיין בכוחו. יעקב מסביר כי לא לחינם שינה את סדר ידיו וכי אין בכך משום העדפה כלשהי, אלא ידיעה הנובעת מרוח הקודש. 

 וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:"
זהו המקור לברכת הבנים עד ימינו. הברכה הנוספת, זו שלא פורטה בפסוק ט"ו והבאה מאלוקים ולא מהמלאך, היא הברכה, שבברכה זו יבורכו בני ובנות ישראל עד העם הזה. אכן בברכה לא מצאנו סגולות מיוחדות. מובטח בה פריון, אולם זוהי ברכה כללית מדי. אם נשווה לברכות יצחק שהבטיחו מטל השמים ומשני הארץ, נבין כי אכןהמיוחד בברכה הוא שבה ישתמשו במהלך הדורות

הפטרת פרשת ויחי ויואב בן צרויה

 
הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב. הפטרה זו מהווה המשך כמעט ישיר של הפטרת פרשת חיי שרה בה עסקנו בעבר.

ההפטרה עוסקת בצוואתו של דוד המלך לשלמה.

א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: 
הקשר לפרשת ויחי ברור ביותר. מיד בפסוק השני בפרשה (בראשית מ"ז כט) מופיע: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף"

ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ: 
לפי המדרשים וחישובי זמנים, שלמה נהיה מלך בגיל צעיר מאד, ומכאן ברורה הברכה על ההתחזקות. 

ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת
כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם: ד לְמַעַן- יָקִים ה' אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל

הציווי הראשון הוא כמובן לשמור על דרך ה' וללכת במצוותיו.

ועכשיו עוברים לחלק של חיסול החשבונות מחד גיסא ולהטבות מאידך גיסא.
ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת- אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵּם וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו:  ו וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל: 
דברנו מעט בהפטרת פרשת חיי שרה על יואב בן צרויה. דוד המלך מתייחס לשני אירועים המתוארים בספר שמואל. הריגת אבנר (שמואל ב' פרק ג) והריגת עמשא בן יתר (שם פרק כ'), אירועים שהוא אינו יכול לשפוט את יואב בגינם אולם מבקש משלמה לסדר שיואב יימצא אשם בפשע כלשהו, מאחר וכבר ידוע שיואב תומך באדוניה שניסה לתפוס בכח את המלכות, הרמז ברור מאד.

נפתח כאן חלון קטן (זעיר) לדמותו של יואב בן צרויה. יואב היה המנהיג האגדי של צבא דוד אשר הוביל את הצבא לנצחונות מפוארים פעם אחר פעם. יואב היה נאמן למלכות ולדוד אולי אפילו יותר ממה שדוד היה נאמן לעצמו. הקורא חש אי נוחות מרובה ממעשהו של דוד. הריגת אבנר הייתה כגאולת דם על אחיו של יואב, עשהאל, אותו אבנר הרג ללא צורך. גם את הריגת עמשא אפשר לתרץ. דוד גם יודע שאין באפשרותו להעמיד לדין את יואב בשום אשמה.
הערנו שבפרק הקודם (בהפטרת חיי שרה) מוזכר שאדוניה נולד מיד לאחר אבשלום, ומיד לאחר מכן מזכירים שיואב הלך עם אדוניה וכנגד שלמה. זה אינו מקרה וכבר רש"י מפרש שיואכ ידע שדוד כועס עליו בגלל הריגת אבנר, עמשא ואבשלום.
דוד לא מזכיר את אבשלום אולם נראה שכאן הצדק עם יואב ודוד כעס מאד על הריגת אבשלום. נזכיר שלא רק שאבשלום מרד במלכות ובוודאי היה חייב בדין מיתה, המרד גרם למלחמה עקובה מדם בין נאמני דוד למורדים, מלחמה שהסתיימה באחת עם מותו של אבשלום. לא נוכל להביא את כל סיפור המרד, אבל דוד התאבל מרות על בנו שנהרג.
יואב נדהם לשמוע תגובה זו של דוד, תגובה המראה חולשה שאסורה למלך וממש מאיים על דוד במילים אלו (שמואל ב' יט):

 ו וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר- הוֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ: ז לְאַהֲבָה אֶת-שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת-אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי (לֻא) [לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ: חוְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי- בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא אִם-יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה:  
 ייתכן ויואב בעצמו נוקט כאן צעד של מרידה אבל חשוב להבין שיואב היה נאמן למלכות כמושג אפילו יותר למלך כאדם ספציפי. התנהגותו של מלך שמעדיף את ענייניו האישיים על עניני כל העם לא מקובלת כלל על יואב והוא נוזף בדוד.
אם כך מדוע קיבל יואב את העונש (ובסופו של דבר הוא מוצא להורג כמורד במלכות)? הסיבה היא שיואב חטא במעשה דוד ובת-שבע. יואב מקבל מדוד מכתב בו "פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה" לשלוח את אוריה החיתי - בעלה של בת-שבע - אל מותו בשדה הקרב. במקרה זה, יואב היה צריך  לסרב לבצע את הפקודה ולהציל את אוריה, מעשה שכמובן היה מועיל מאד לצבא ישראל. 
דמותו של יואב מורכבת ביותר אבל דוד מבקש משלמה להורגו בשל הריגת שני אנשים. המניע הנוסף, ואעז לומר האמיתי של דוד הוא בגלל הריגת אבשלום ואילו המניע האמיתי מצד הצדק, הוא בגלל אשמתו מותו של אוריה חיתי.
כך או כך חז"ל משבחים את יואב ועל הפסוק (בהמשך פרקנו ל"ד): "וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:" - כך פירשו חכמינו: "וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיוון שמת יואב שר צבא ישראל, נעשו ישראל כמדבר" (ירושלמי מכות פ"ב). פירוש אחר: "ויקבר בביתו במדבר אטו ביתו מדבר הוא? [האם ביתו הוא מדבר?] אמר רב יהודה אמר רב כמדבר - מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל דבר אחר כמדבר - מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות" (סנהדרין מ"ט א). לפי פירושים אלו יואב היה תלמיד חכם שמותו השאיר את הדור כמדבר, ביתו היה פתוח לכל (גומל חסדים), וגם היה נקי לגמרי מגזל ועריות. כמובן שגזל ועריות מתקשרים מיידית לחטאו של דוד בבת-שבע. ואנו רואים כיצד חז"ל מאדירים את דמותו של יואב. אבל על חלקו בהריגת אוריה, יואב נענש.

ז וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי-כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ: ח וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: ט וְעַתָּה אַל-תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל: 
הארכנו הרבה ביואב ולכן לא נאריך בפרטי אירועים אלו שקרו כולם במהלך מרד אבשלום.
י וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם-אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד: 
כאן מתגלה קשר נוסף לפרשה, גם בדוד וגם ביעקב לא מופיע שהם מתו. כלומר, בוודאי שהם מתו, אולם מילה זו לא מופיעה בכתוב. ביעקב נאמר (בראשית מ"ט לג): "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו: ". המפרשים מעירים כי מכאן לומדים שיעקב אבינו לא מת, ועל הקושי שהרי נקבר והתאבלו עליו התשובה היא שצדיקים אף במיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. במיוחד נכונים הדברים ליעקב - ישראל, שכולנו עם ישראל קרויים על שמו, ולדוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה ורובנו משבט יהודה.
יא וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל-יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: יבוּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד:
המלך מת יחי המלך.

אבל משהו אחד חסר. וזה מעט תמוה. לא מופיעות שום הוראות הקשורות לבניין בית המקדש! השלמת העניין מופיעה בספר דברי הימים א' - פרקים כ"ח וכ"ט בו מופיעים ציווים רבים הקשורים למקדש ומתברר שדוד אף הכין את כל התוכניות הדרושות והחומרים. מומלץ לקרוא את הפרקים שם אולם עיון מפורט בהם חורג ממסגרת מאמר זה.

בשעה טובה סיימנו הפטרות ספר בראשית
חזק חזק ונתחזק

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.
המספר שבע עשרה אינו מקרי, גם יוסף היה בן שבע עשרה כאשר נמכר למצרים והמספר מופיע שוב. הסיכום של שנות חיי יעקב נדרש.
ספר ויחי הוא סיום תולדות יעקב שהחלו בפרשת וישב.
יעקב כמו יצחק אברהם ושרה נזכר בשנות חייו מהסוף להתחלה.
לו לא היה יעקב מוזכר כך לא היה זה סיום נאה לפרשת התולדות ולספר בראשית בכלל. יותר מכך מכל התולדות של ספר בראשית רק מעטים לא נזכרו שני ימי חייהם ובינהם עשו הרשע.

אפילו שנות חייו של ישמעאל מוזכרות ומכאן עוד ראיה שעשה תשובה בסוף ימיו, אבל עשו לא חשב כלל על תשובה. לפי המדרש, דאגתה של רבקה אמנו: "מדוע אשכל גם שניכם ביום אחד" אכן התממשה ועשו נהרג בידי חושים בן דן על שביזה את קבורתו של יעקב. ימי שנות חיי עשו לא מוזכרות ואילו התורה לא הייתה מזכירה בפירוש את ימי שנות יעקב היינו משווים בינהם חס וחלילה. התורה הדגישה שיעקב נמשך אחרי אבותיו אברהם ויצחק ואילו עשו הוצא מחוץ למשפחה.

גם בברכת יעקב לנכדיו רואים איך יעקב נמשך אחרי אברהם ויצחק כהמשכה של שושלת, ובברכת הבנים מצוין איך כל בני יעקב מקבלים את ברכתם ביחד, כל בני יעקב אפילו לוי ושמעון שברכתם הינה קללה ולא ברכה (לפחות בעיני יעקב. לוי השכיל לקבל מוסר, התעלה ונהיה שבט משרתי הקודש, ולכן הקללה של אפיצם ביעקב ואחלקם בישראל נהפכה לטובה. שמעון לא השכיל לזאת ועוד הוסיף וחטא בחטא בנות פעור. קללתו התממשה בימי יהושע והשופטים. הוא לא נחל בארץ, אלא הסתפח ליהודה ואבד כשבט עצמאי).

היחס בין יוסף ליעקב במצרים אחרי האיחוד המרגש אינו ברור. יוסף בכוונה מבקש לאחיו נחלה רחוקה ממרכז השלטוני במצרים, הוא עושה זאת על מנת לבודדם שלא יתבוללו במצרים. יוסף מחויב מתוקף תפקידו להישאר במרכז הממלכה ולא יכול להצטרף לאחיו. כנראה שלא היו ביקורים תדירים מדי. כאשר יעקב מרגיש כי קרבים ימיו למות (וזאת לראשונה במקרא מצינו שמישהו יודע שהולך למות, בניגוד לעשו שטען זאת בגיל צעיר מאד וחי עוד שנים רבות אחר כך), צריך לקורא ליוסף. גם לאחר מכן שההרגשה נהיית ממשית בדמותה של מחלה (הראשונה במקרא), צריך להגיד זאת ליוסף שכן הוא אינו יודע מעצמו. יעקב רואה שיוסף מביא איתו עוד אנשים, אבל לא מזהה אותם (לא ממראם ולא מקולם), אמנם גם מוזכר שעיניו כבדו מזוקן וייתכן וראה צלליות בלבד והם לא דיברו, ועדיין קשה.גם פירושלו של רש"י קשה. בפסוק ח' אומר רש"י שביקש יעקב לברכם והסתלקה שכינה ממנו לפי שראה שיוצאים מהם ירבעם ויהוא, וגם על "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה ונחה דעתו רק כשהראה לו יוסף כתובתה של אסנת (שכנראה גיירה) והיה יוסף צריך לבקש רחמים.
את כל הדברים האלו יעקב היה צריך לדעת כבר 17 שנים קודם. אמנם כאשר יוסף היה במצרים הסתלקה ממנו שכינה, אבל ה' נגלה אליו בבאר שבע לפני הירידה מצרים. ניתן לתרץ כי במצרים במקום הגילולים אין השכינה שורה, אבל ליעקב הייתה רוח הקודש וביקש לגלות לבניו אחרית הימים. גם לפני זה יעקב משווה את אפרים ומנשה לראובן ולשמעון. וכשם שלידתם של ראובן ושמעון בודאי טהורה היא, מה החשש פתאום לאפרים ומנשה? כל הפסוקים אלו מראים שיוסף היה רחוק מאחיו וממשפחתו ושהאיחוד לא יצא על הפועל בצורה הרצויה. גם אחרי מות יעקב, האחים צריכים לבוא ולהתחנן ליוסף, כנראה שלא באמת הכירו אותו ואת המהפך שחל בו מאותו נער צעיר מוציא דיבה שנהפך בארץ מצרים ליוסף הצדיק. יוסף מצר ובוכה על כך.

סיפור תולדות יעקב שהינו למעשה תולדות יעקב ויוסף: "ואלה תולדות יעקב, יוסף" מסתיים במותו של יוסף. גם יוסף משביע את בני ישראל , אבל בניגוד ליעקב, יוסף יודע שהוא יצטרך לחכות לקבורה מאות שנים. יכול להיות שבגלל מעמדו לא יתאפשר לקוברו מחוץ למצרים או שלא יהיה מי שיעשה זאת. ואכן ביציאת מצרים מוצאים אנו שמשה רבנו התעסק בקבורתו של יוסף ולא אחד מבניו.
דבר מעניין נוסף הוא מסע הלוויה הארוך של יעקב. המסע עובר גם בדרך הארוכה לארץ ישראל וחוצה את הירדן באיזור יריחו. יש כאן מעין יציאת מצרים מוקדמת. יציאת מצרים שלא התממשה ובני ישראל לא חזרו לארצם. בני ישראל יעבור מאות שנים אחר כך באותו נתיב בדיוק, לא בדרך הישירה, אלא בדרך הארוכה יותר. במעשה אבות אחרון זה נחתם ספר בראשית, ספר התולדות וספר מעשי האבות שהם סימן לבניהם.

    • מצוות השבת בספר שמות

      מצוות השבת בספר שמותמצוות השבת בספר שמות   מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות: 1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ...

    • פרשת השבוע: "יתרו"

      אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההיכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה...

    • הפטרת השבוע : ויחי

      הפטרת פרשת ויחי ויואב בן צרויה   הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב. הפטרה זו מהווה המשך כמעט ישיר של הפטרת פרשת חיי שרה בה עסקנו בעבר. ההפטרה עוסקת בצוואתו של דוד המלך לשלמה. א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: הקשר לפרשת ויחי ברור ביותר. מיד בפסוק השני בפרשה (בראשית מ"ז כט) מופיע: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ: לפי המדרשים וחישובי זמנים, שלמה נהיה מלך בגיל צעיר מאד, ומכאן ברורה הברכה על ההתחזקות.  ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו...

    • פרשת השבוע : ויחי

      ברכת הבנים   ברכת הבנים היא הברכה בה נוהגים הורים רבים להרך את ילדיהם מדי ערב שבת ובחגים ובפרט ביום הכיפורים. הברכה משלבת פסוקים מפרשת ויחי ומפרשת נשא. נוסח הברכה לבנים פותח במילים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ומתבסס על בראשית מ"ח כ. הנוסח לבנות פותח במילים: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה". המשך הברכה הוא פסוקי ברכת כהנים (במדבר ו' כד-כו) "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". בתורה כבר מופיע סיפור ברכות ידוע, ויעקב גם שם...

    • פרשת השבוע ויחי

      ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.המספר שבע עשרה אינו מקרי, גם יוסף היה בן שבע עשרה כאשר נמכר למצרים והמספר מופיע שוב. הסיכום של שנות חיי יעקב נדרש.ספר ויחי הוא סיום תולדות יעקב שהחלו בפרשת וישב.יעקב כמו יצחק אברהם ושרה נזכר בשנות חייו מהסוף להתחלה.לו לא היה יעקב מוזכר כך לא היה זה סיום נאה לפרשת התולדות ולספר בראשית בכלל. יותר מכך מכל התולדות של ספר בראשית רק מעטים לא נזכרו שני ימי חייהם ובינהם עשו הרשע. אפילו שנות חייו של ישמעאל מוזכרות ומכאן עוד ראיה שעשה תשובה בסוף ימיו, אבל עשו לא חשב כלל על...

    • פרשת השבוע: "וישב"

      פרשת וישב - דמותו של יוסף   פרשת וישב עוסקת בעיקר ביוסף. ננסה להבין מה התורה מספרת לנו על יוסף. כידוע יוסף מכונה, יוסף הצדיק, אולם אנו נראה כי כדי להגיע למעמדו זה עשה יוסף דרך ארוכה וקשה ביותר.הדבר הראשון שאנו יודעים על יוסף מופיע בפסוק ב'. יוסף בן 17 הוא רועה צאן כמו כל משפחתו והוא נמצא בעיקר עם בני השפחות, ומביא את דיבתם רעה אל אביהם. התמונה היא של בן צעיר, שאינו מקבל מקום במשפחתו. אחיו הגדולים בני לאה מתנכרים לו והוא גם אינו מתחבר ליתר האחים. שימו לב שפסוק זה מופיע עוד בטרם שמענו על יחס מועדף כלשהו של יעקב כלפי יוסף ומסקנתינו היא כי גם בהתנהגותו של יוסף עצמו היו פגמים שגרמו לאחים לשנוא אותו.בפסוק הבא, אנו...

    • הלכות ומנהגי חנוכה‎ עפ"י מרן, הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

      הלכות ומנהגי חנוכה‎ עפ"י מרן הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ‎ ההלכות לקוחות מספר "ילקוט יוסף" (שם הכרך: קיצור שולחן ערוך חלק ב) לרב יצחק יוסף שליט"א (בנו של מרן שליט"א, רבה של ירושלים וראש ישיבת חזון-עובדיה) עפ"י הלכותיו והנהגותיו של מרן זצ"ל. הערות שהוספנו מופיעות ב{סוגריים מסולסלות}.‎ סימן תרע: דברים האסורים והמותרים בחנוכה‎   הלכה א: סיבת חג החנוכה‎ ‎ בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזירות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחצץ גדול, ופשטו ידיהן בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר...

    • מאמרי החג: חנוכה

      מאמרי החג: חנוכהמועדים ואירועים שונים שלוקטו ונאספו לאוצרו של הרב שלמה הלוי שליט"א המנורה ושמן הזית כסמל החכמה בחנוכה במסכת בבא בתרא דף כה נאמר:"הרוצה שיחכים – ידרים, וסימנך: מנורה בדרום". ורמזי חכמה רבים יש במנורה: על המנורה להיות מקשה אחת, ללמדנו, שאין לחלק את התורה, אלא, כולה מקשה אחת. שבעת הקנים הם סמל לשבעת החכמות שיש בתורה. ורמז לכך מצאנו במשלי ט' א':"חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" אף שמן הזית מסמל חכמה משום שהוא מובא אל המנורה: במסכת הוריות דף יג כתוב: "חמישה דברים משיבים את הלימוד... הרגיל בשמן זית, דאמר ר' יוחנן:...

    • פרשת השבוע: "וישלח"

      פרשת השבוע וישלח. יעקב וישראל.   בפרשת וישלח, יעקב נותר לבדו מעברו האחד של הנהר ונאבק באיש מסתורי. בסיום המאבק שלא הוכרע, מתברר כי אותו איש מסתורי הוא מלאך. המלאך מבקש מיעקב לשחררו ויעקב דורש ברכה. המלאך שואל את יעקב לשמו ויעקב בתמימותו עונה. במקום לפתוח בברכת "מי שברך את יעקב בן יצחק..." אומר המלאך (ל"ב כט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". אולם שינוי השם אינו מתבצע, ויעקב ממשיך להיות מכונה יעקב ולא ישראל. לאחר ההגעה לבית אל מתגלה אלוקים...

    • פרשת חיי שרה

      פרשת חיי שרהחיי שרהפרשת חיי שרה פותחת בציון עובדת פטירת שרה אמנו. שרה היא האישה הראשונה שהתורה מספרת באופן מפורש על פטירתה. שרה נפטרה בגיל 127 שנה. פרק כ"ג מתאר את קניית מערת המכפלה והשדה אשר סביבה על ידי אברהם לאחוזה הקבר לשרה. תיאור המשא ומתן במאמר אומנות המשא והמתן. שימו לב לכך שיצחק אינו מצוין כלל בפרק זה. בפרק כ"ד, הפרק הארוך ביותר בספר בראשית, מתואר מעשה השידוכין של יצחק. לאחר מות שרה, אברהם דואג להשיא את בנו יצחק. אברהם אינו מעונין שיצחק יתחתן עם אחת מבנות הארץ, אלא צריך להביא לו אשה מהמשפחה. אברהם שולח את עבדו, ומשביעו בשבועה, להביא אשה ליצחק מבית אביו. אברהם שולח את העבד עם רכוש גדול והעבדמגיע לחרן. שמו של עבד אברהם לא...

    • פרשת השבוע: "וירא"

      פרשת השבוע:                                                                                        פרשת וירא - אברהם שרה והמלאכים                                                                                                             אנו למדנו כבר בגיל מוקדם ששלושה מלאכים באו אל אברהם, אולם אברהם יודע שאלו מלאכים רק בשלב מאוחר הרבה יותר. במאמרנו ננסה לשכוח את העובדה שמלאכים באו לבקר את אברהם ונקרא את הסיפור מנקודת המבט של אברהם ושרה החושבים שבאו אנשים רגילים."וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"-ה' נראה לאברהם. אין לנו ידיעה מה נאמר או קרה שם. בדרך כלל כאשר ה' נראה למישהו מדובר בציווי או בנבואה אחרת. הפרשנים דורשים שה' קיים מצוות ביקור חולים, לראות איך אברהם מתאושש מברית המילה. התורה מדגישה שהיה יום חם במיוחד." פרשת השבוע : "נח"

      פרשת השבוע : פרשת נח היא הפרשה השנייה בספר בראשית ועוסקת בעשרת הדורות שבין אברהם לנח. הפרשה פותחת  בתולדות נח וחוזרת על עובדות שידועות לנו בצורה חלקית (העבודה שנח הוא צדיק ושונה מיתר אנשי דורו) ובצורה מלאה (שלושת בניו).התורה מספקת לנו מידע נוסף על הסיבות למחיית האנושות. בפרשת בראשית נאמר רק כי רבה רעת האדם בארץ, בפרשת נח נוספים גם ממד ההשחתה וממד החמס. עדיין יש דעות שונות ומגוונת במפרשים מה היו חטאי העולם. נח מצטווה להכין תיבת עץ ענקית (אורכה 150 מטרים, רוחבה 25 מטרים וגובהה 15 מטרים) ולאסוף אל התיבה את כל...

    • שמיני עצרת ושמחת תורה

      שמיני עצרת הוא חג נפרד הצמוד לסוכות שנחוג בכ"ב בתשרי. יסודו של חג זה מופיע בתורה (במדבר כט, לה-לח): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט: וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם...

    • סוכות ה'תשע"ו. הלכה ודרשה.

      סוכות ה'תשע  ילקוט יוסף-הלכות סוכהסימן תרכה - הלכות סוכהא נאמר בתורה: בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. והם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש. וכתב הטור (סי' תרכה), הטעם שנצטוינו לעשות סוכה בחדש תשרי, ולא בחודש ניסן, שהוא זמן יציאתנו ממצרים, לפי שחודש ניסן הוא בתחלת הקיץ, ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו שהיא לפי מצות הבורא יתברך, ולכן ציונו השי''ת לעשות הסוכות בחדש השביעי, שהוא תחלת החורף, שהוא זמן הצינה והגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואילו אנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, ובזה יראה לכל שאנו...

    • פרשת השבוע "בהעלותך"

      'בהעלותך' עריכה : דוד אגמון בפרשה מסופר על תחילת דרך התהפוכות של דור המדבר וכנגד זה הפרשה פותחת במעשה העלאת הנרות במנורה ונותנת לנו כח להתמודד עם כל ההסתרות והמכשולים שבדרכנו פתיחההפרשה מלאה בהרבה פרטים ועניינים חשובים כל כך עד כי אפשר לאבד את דרכנו בניסיון ללמוד ולהעמיק. אבל יש ענין אחד שבו פותחת הפרשה, שאם נתבונן בפנימיות שלו, נוכל אולי להבין במקצת את הקשר בין כל הדברים. הפרשה נקראת 'בהעלותך' ופותחת בעניין העלאת הנרות במנורה הקדושה שהיתה במשכן. הפרשה אינה עוסקת בבניית המנורה וגם לא ממש בציווי להדליק את הנרות, אלא בהנחיה מה...

    • פרשת השבוע: "בהר"

      'בהר-בחוקותי' עריכה : דוד אגמון הפרשות משלבות את הלימוד על כוחה של אמונה עם ההבנה של העבודה הרוחנית שיש לנו לעשות על מנת להפוך את הקללות והחסרונות שבחיינו לנקודות של אור פתיחהפרשת 'בהר' עוסקת בדבר קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל. הפרשה פותחת במצות שמיטה, "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" ובמצות יובל, "יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה--תִּהְיֶה לָכֶם". בהמשך הפרשה ניתנות מצוות נוספות, מצות איסור אונאה בקניית קרקע, איסור ריבית ונשך, איסור מכירה לצמיתות, דיני ממכר בית, דיני נחלת הלויים, איסור עשיית אלילים, פסל ומצבה, ועוד. הפרשה מסיימת במילים פרשת השבוע - 'תזריע-מצורע'

      'תזריע-מצורע' עריכה : דוד אגמון על רקע ספירת העומר באות שתי הפרשות ונותנות לנו כלים ודרך לבניה רוחנית מדוקדקת ומעמיקה. הפרשות מראות לנו כיצד הנגעים שלנו הם המפתח להגיע לענג השלם. זה המסע בין נגע לענג. פתיחהפרשת 'תזריע' פותחת בדיבור על אשה כי תזריע וילדה בן זכר, על ימי נידתה וימי טהרתה, כאשר יולדת בן וכאשר יולדת בת. אולם כל הפרשה עצמה עוסקת בנגע הצרעת וסימניו. בהמשך נראה כיצד מתקשרת הפתיחה לתוכן הפרשה.פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב...

    • בני חורין.

      בני חורין הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל נערך על ידי הרב מוקדש לעלוי נשמתאשר בן חיים   בליל הסדר נאמר כולנו בנעימה את התפלה - ההכרזה עתיקת היומין: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!"מלים אלה, שבשנים הראשונות של קום המדינה כמעט שהיינו מציעים למוחקן ובמקומן להכניס: לשעבר עבדי השתא בני חורין, חוזרות ומקבלות שוב ושוב משמעות אקטואלית נוכח תנאי המציאות בה אנו חיים בשנים האחרונות. בצורה מוחשית ביותר אנו מרגישים עד כמה איננו בני חורין, עד כמה עצמאותנו רופפת והננו תלויים ועומדים בהענקות, בשילומים, בהלואות, במגביות, ועוד יותר מזה - ברצונן ובאינטרסים של המעצמות הגדולות. עד כדי כך שגם ההצלחה בשדה הקרב נהפכת לאפס בפני הלחץ ופחד הניתוק ממקורות הסעד החמרי...

    • פרשת השבוע: "צו"

        'צו' עריכה : דוד אגמון בפרשה זו אנו מקבלים הצצה אל העולם הפנימי שלנו. איך מתמודדים עם מחשבות שליליות והקשר של זה לקורבן העולה שהיו מקריבים הכהנים בבית המקדש. פתיחה"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ". הפרשה פותחת בדיבור השם אל משה לצוות את אהרון הכהן ובניו על תורת קורבן עולה. לאחר מכן, ממשיך הציווי כיצד להקריב קורבן מנחה, קורבן חטאת, קורבן אשם, קורבן שלמים, איך מקריבים, מי מקריב ומי אוכל מבשר הקורבן. הפרשה...

    • הרב הראשי לקהילה הקווקזית: הרב נפתלייב

      הרב הראשי לקהילה הקווקזית: הרב נפתלייבהרב יניב בן רחמים נפתלייב שליט"א.   הרב נפתלייב למד בצעירותו בישיבות 'אוהל משה' ו'שערי ציון'. עוד בהיותו בגיל  17 קיבל את ברכתו של הרב שטיינמן ויצא לשליחות קצרה לקווקז, שם העביר שיעורי תורה ליהודי המקום. כ– 35 מתלמידי קווקז יצאו ללמוד בישיבת לייקווד בארה"ב. בשנים האחרונות הקים הרב נפתלייב  את ישיבת 'מבקשי תורה' לבעלי תשובה, המיועדת לציבור הכללי המבקשים להתקרב לתורה ומצוות. הרב נפתלייב תרם רבות למען הבאים למרכז הרוחני בעכו בפרט ולמען יהודי קווקז ברחבי הארץ והעולם בכלל. הוא זוכה לאהדה ולהערצה רבה בקרב יוצאי קווקז בישראל בשל...

חדשות עמותת קש"ב

האתר הוקם על ידי פיקאס בניית אתרים, עיצוב אתרים, קידום אתרים