דת
×

שגיאה

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1093 in mod_featcats

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1089 in mod_featcats

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1084 in mod_featcats

There was a problem loading image smtDBImageToJPG.asp?DBConn=sDBConn&Catalog=tbl_Weekly&Column=Weekly_Image&IDColumn=Weekly_ID&IDValue=1082 in mod_featcats

דת

אנחנו שמחים להציג פינה שבועית שבה נסקר ב"נ בתי-כנסת קווקזים ברחבי הארץ.

במידה ואתם מכירים בית-כנסת לעדה הקווקזית אתם מוזמנים לשלוח למייל This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. ונוכל יחד להציג אותו לשאר הקהילה.

 

   בית כנסת:בית תנחום

 

   טירת הכרמל

 

 

                                                                                                   4848_413_256_90.jpg

 

בטירת הכרמל שבצפון חיים אלפי יהודיים יוצאי העדה הקווקזית. רובם ככולם מרוחקים היו ממסורת ישראל וממצוות הדת. אלא שהמרחק הרוחני הזה, הולך ומצטמצם בשנים האחרונות, ליתר דיוק ב 6 השנים האחרונות. הבסיס המוצק לשינו המבורך נעוץ בבית הכנסת המפואר של יהדות קווקז שנבנה לפני כ 6 שנים על ידי הרב יהודה יעקובוב - רב העדה.

 

בשנות ה 90 ביקר הרב יעקובוב במוסקבה מתוך מטרה לגייס תרומה לבנית בית צנוע שישמש כמקום תפילה להיודים הקווקזים שבעיר עכו. בן דודו של הרב, הפנה אותו ליהודי מולטי מיליארדר בשם טלמן איסמאילוב וזה שאל אותו לתכניותיו. הרב יעקובוב סיפר לו כי ברצונו להקים מבנה צנוע לתפילה שעלותו הכוללת להערכתו היא כ 180000 דולרים. טלמן הסכים אך דרש כי בית הכנסת הקווקזי יהיה מיוחד ושונה והקציב למען המטרה כמליון דולר. כך הוקם בית הכנסת הקווקזי המפואר שבעיר עכו. שנים ספורות לאחר מכן חש הרב כי אין הוא ותכניותיו בדבר הנחלת יהדות והשפעה רוחנית עולים יפה בעכו והא פנה לטירת הכרמל.  קודם לכן הספיק הרב לבנות בית כנסת גדול ומרשים בעיירה שדרות גם בתרומה של יהודי קווקזי בשם יעקובוב ממוסקבה, שמתחילה לא  חפץ היה אלא לקיים טקס אזכרה לאביו ומכאן ועד לגיוסו לטובת הענין היתה הדרך קצרה.
 
כאשר מדובר בבתי כנסת קווקזים, הדרכים כלם מסתבר, מובילות למוסקבה ואכן שם פוגש הרב שני אחים בשם זאור וזאקיף גורומוב, קווקזים כמובן, שביקשו להקים שם לאביהם תנחום ז"ל. 
 
האחים הרימו את התרומה הגדולה להקמת הבית [שני מיליון דולר] והבנייה החלה בקצב מזורז והסתיימה כעבור שנה ושלושה חודשים: "הרבה סייעתא דשמיא וגם כסף" מסביר הרב. באורח פלא הסתיימה העבודה בפרשת תרומה שנקראה באותה שבת ובטקס חנוכת הבית המואר שהתקיים השתתפו הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון, הרב הראשי ליהדות מוסקבה הרב גולדשמידט ואישים חשובים נוספים מרוסיה ואזרביג'ן. 
 
זמן קצר לאחר מכן ארעה טרגדיה: האח זאור, שהיה מאורס ועמד לפני חתונתו נרצח על ידי אלמונים ביום תענית אסתר. הסיבה לרצח לא פוענחה עד היום ותמונתו של זאור בצד תמונתו של האב מוצגת במבואה של בית הכנסת. 
 
                                                                                                                3535_413_275_90.jpg
בית הכנסת
הכניסה לבית הכנסת עוברת דרך שביל נעים ורחב, בצידו מטפסים פרחים וצמחים המטופלים ביד אוהבת ["אף צמח לא נבחר באקראי" אומר אביחי בנו של הרב]. בקצה השביל ניצבות שתי דלתות מרשימות שיובאו הישר מאינדונזיה ושוקמו כאן בבית הכנסת. השערים נפתחים אל רחבה שטופת אור זרקורים המוקפת בגינה ובמפלי מים שקטים. ברחבה זו מתקיימים ארועים שונים כגון בר מצוות, בריתות ואפילו חתונות. זו הסיבה שבקצה של הרחבה מוצבת חופה ברזל לבנה יפהפיה. 
 
בית הכנסת עצמו תחום גם בדלתות עץ מפוארות, וארון הקודש והבימה נבנו לפי מורשת יהדות קווקז. מעל דלתות הארון מגולפת ביד אמן תבנית של הכותל המערבי ובצדדיו מוצבים עמודי ענק המעוטרים בצבעי זהב, לבן, ובעיטורים צבעוניים כמו גם אבני חן נדירות. מתקרת ההיכל המפואר משתלשלות נברשות פאר מצופות זהב [24 קראט], ולא פחות מתשעה עשר חלונות ויטראז' ממוקמים ברחבי בית הכנסת: שבעה כנגד שבעת המינים ושנים עשר נוספים בכיפת בית הכנסת המסמלים את שנים עשר השבטים.
 

ניתן לקבוע בוודאות כי ההקפדה על הפרטים הקטנים מבהירות כי אין ולו פרט מיותר בבית הכנסת הקווקזי. הרב, שמסרב להודות כי הוא אמן גדול בנשמתו, הסתובב בבתי כנסת רבים ושאב מחלקם רעיונות שלהם עשה אינטרפרציה אישית שמתבררת כמוצלחת ביותר. "יש כאן פריטים מאוסטריה, מהודו, מאינדונזיה, ממרוקו, מספר לנו בנו של הרב ומצביע בדרך אגב על המתקן הלכאורה איזוטרי של 'נטילת הידיים' שעלה לפי דרישת הרב ממרוקו וקיבל כאן את הפינה המיוחדת שלו.

                                                                                                                            4747_413_276_90.jpg
 
מנינים
בבית הכנסת פועלים תמידים כסדרם מנינים לשחרית מנחה וערבית. מועד תפילת שחרית הוא בזמן "הנץ החמה" מאחר שרבה של העיר עכו הרב לופס זצ"ל שהיה רבו של הרב יעקובוב נהג כך במשך כל ימיו. זמן התפילה המיוחד מושך אליו אנשים עובדים שחפצים לצאת מוקדם למלאכת יומם והתפילה מהוקדמת מאפשרת להם לשלב בין התפילה לעבודה וכך אפשר למצא בשעות הבוקר מתפללים רבים מערים נוספות כמו חיפה ומגדל העמק ועוד. בין מנחה וערבית מתקיימים שיעורי תורה

                             Untitled

 

 

'ויחי'

עריכה : דוד אגמון

פרשת 'ויחי' מסיימת את חומש 'בראשית' ומעניקה לנו תמונה שלמה, מראשית עד אחרית, מקלקול לתיקון, מגלות לגאולה. כשיעקב אבינו יורד אל תוך מצרים הוא מראה לנו דרך כיצד להביא את האור אל המקומות הצרים והחשוכים בחיינו

פתח דבר
חומש בראשית נפתח בבריאת העולם ובקלקולו של עולם ע"י אדם הראשון. פרשת 'ויחי' היא החותמת אותו, היא החותם. ידוע שהכל הולך אחר החיתום. עד שאדם לא חותם על מכתב או הסכם, אין תוקף לכל הנאמר בו. לכן, עלינו להתבונן היטב בפרשת 'ויחי', להבין את צורת החותם, להבין את תיקונו של עולם שמתגלה בפרשה זו. כפי שנראה בהמשך, חומש בראשית הוא מסע מקלקול לתיקון, מראשית לאחרית, מבריאת העולם ועד לסוד גמר התיקון, תמונה שלמה. 
 
קורות הפרשה
שבעים נפש משפחת יעקב ירדו למצרים והם חיים בארץ גשן. כתוב במדרש, "כיוון שבא יעקב למצרים, פסק הרעב לזכותו. ישבו ישראל בארץ מצרים, בארץ גשן, ונאחזו בה ונטעו בה שדות וכרמים, ופרו ורבו בה מאוד" (מדרש הגדול).
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת". יעקב אבינו מרגיש שהגיע זמן הסתלקותו והוא קורא ליוסף אליו. יעקב משביע את יוסף שיקבור אותו במערת המכפלה. הוא יודע שרק ליוסף יש את היכולת לבצע את זה, הוא עדין מלך על מצרים. 
יוסף שומע שאביו חולה, דבר שהיה חידוש גדול בעולם. כתוב בפרקי דרבי אליעזר: "שבעה דברים מופתיים נבראו בעולם, שלא היה כמותן. ואחד מהם: מיום שנבראו שמיים וארץ, לא היה אדם חולה לפני מותו. אלא היה אדם בא בדרך או בשוק, היה עוטש והיתה נשמתו יוצאת מנחיריו. עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת, ואמר לפניו: רבון כל העולמים! אל תיקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ואת בני ביתי. ונעתר לו, שנאמר, "וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה". ושמעו הדברים כל מלכי ארץ ותמהו, שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ. לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו: חיים, שנהפך המות הזה לאור, שנאמר, "עֲטִישֹׁתָיו, תָּהֶל אוֹר" (איוב מ"א י'). 
יוסף מגיע אל אביו מיד, ביחד עם שני בניו, אפרים ומנשה. יעקב מתיישב במיטת חוליו ומברך את יוסף. הוא מודיע לו שבניו יהיו במניין השבטים, כבניו של יעקב - "אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי". יעקב מניח ידיו על ראשיהם של הבנים ומברך אותם, אך הוא משכל את ידיו - יד ימין על ראשו של אפרים הצעיר שעומד משמאלו ויד שמאל על מנשה הבכור שעומד מימינו. למרות מחאתו של יוסף, אפרים מקבל את הבכורה. 
אז קורא יעקב לכל השבטים. הוא רוצה לגלות להם את מה שיקרה להם באחרית הימים. אך "השכינה מסתלקת ממנו והוא אומר להם דברים אחרים" (רש"י). יעקב מתייחס בדבריו אל כל שבט ושבט, ויש בכל מילה ומילה עמקות אינסופית. 
יעקב מסיים בכך שהוא מודיע לכולם לקבור אותו במערת המכפלה. "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו". יוסף מבכה את אביו ומצוה לאנשיו הרופאים לחנוט אותו. לאחר ארבעים יום, יוסף, אחיו, כל אנשי ביתו, כל עבדי פרעה, זקני ביתו, וכל זקני ארץ מצרים, עולים לקבור את יעקב. לאחר מכן, כולם שבים למצרים.
הפרשה מסיימת בפטירתו של יוסף בגיל מאה ועשר. לפני מותו יוסף משביע את אחיו ומבטיח, "...אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".

פרשה סתומה
פרשת 'ויחי' נקראת פרשה סתומה. בספר התורה אין כל רווח בין סיומה של הפרשה הקודמת לתחילתה של פרשה זו. רש"י אומר, "למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם". מהרגע שיעקב נפטר כבר התחילו הסימנים של השעבוד. באותו רגע התחיל החושך של הגלות. כל עוד היה יעקב חי, נתברכה כל ארץ מצרים בעבורו ובני ישראל היו שמורים. עתה, כשנפטר הצדיק, כבר החלו להישמע קולות אחרים מבית פרעה. 
צריך לשים לב למה שרש"י אומר, "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל". לא שמיד התחילו להיות עבדים, יוסף עוד היה חי, שליט במצרים, החיים נמשכו כפי שיעקב אבינו עזב אותם. בכל זאת, משהו נשתנה, הראייה ניטשטשה, הלב נסגר. בני ישראל פרו ורבו, המשיכו בחיים "רגילים", אבל הקשר עם הנשמה כבר החל להתרופף. כמו אז, כך היום, עם ישראל חי חיים חופשיים כביכול, אבל בלי לזכור את המקור, את בורא עולם, את המהות של 'חירות' אמיתית. הכח של קליפת מצרים הולך ומתגבר.
הפרשה נקראת 'ויחי' משום שדוקא בעת הירידה אל תוך השעבוד של מצרים, מתגלה הכח החזק של תחיה, הכח של יעקב. ננסה להבין איך זה קרה אז, ואיך זה קשור לחיים שלנו כאן ועכשיו? על מנת לצאת ממקום מסוים חשוב להיזכר באיזו דלת נכנסת ואיך בכלל הגעת למקום הזה. 

יעקב אבינו לא מת
כתוב בפרשה, "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו". רש"י אומר,"ומיתה לא נאמרה בו ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת". יש כאן סתירה; יעקב אבינו מת או לא מת, למה כיוונו חז"ל?
העניין מוזכר בגמרא, "אמר לו הכי, אמר לו יוחנן, יעקב אבינו לא מת. א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא (הלא ספדו לו, חנטו אותו וקברו אותו). א"ל מקרא אני דורש, שנאמר, "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" (ירמיהו ל'),מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים" (תענית ד"ה ע"ב).  
הרב שליט"א מסביר, כמו בכל דבר, כך במיתתו של יעקב אבינו, יש בחינה של חיצוניות ובחינה של פנימיות. מצד החיצוניות, השתלשלות העניינים, יעקב אבינו נפטר מן העולם, ואילו מצד עצמו, יעקב אבינו לא מת, ויש לזה כמה רבדים. ראשית, דברי התנא הנ"ל בגמרא. זרעו של יעקב חי, חי את כל אורך הגלות וחי עד עצם היום הזה, לפיכך יעקב אבינו נקרא חי בזרעו. 
שנית, אומר ה'בעל שם טוב' שיעקב אבינו הגיע לכזאת מדרגה, "שהתורה נקראת יעקב". יעקב הוא המרכבה לספירת התפארת, ז"א, הקו האמצעי שהוא גם נקרא עמוד התורה. על זה נאמר, "יעקב אבינו לא מת. היינו שהתורה נצחית ואינה בטלה לעולם" (בעש"ט על התורה, פרשת 'ויחי').

אדם הראשון ויעקב
אומר הרב שליט"א, יעקב אבינו הוא התיקון של אדם הראשון, היה לו את היופי של אדם הראשון. אדם הראשון הביא את המוות לעולם. לאחר חטא עץ הדעת נגזרה עליו המיתה, "כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת"(בראשית ב' י"ז). יעקב הביא תחייה לעולם. כך שיש בפרשה זאת סגירת מעגל של כל סיפורי בראשית. 
עד לפרשה יעקב אבינו לא נקרא 'חי'. רק עכשיו כשהוא יורד למצרים הוא חי שבע עשרה שנה של חיים טובים. על זה כותבת התורה, "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". שבע עשרה בגימטרייה = טוב. בני ישראל ירדו למצרים כדי להעלות את הניצוצות שיצאו מאדם הראשון באותן ק"ל שנים בהם פרש מחוה אשתו. ידוע שעוון קרי נקרא רע, כמו שכתוב על ער בנו של יהודה, "וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה--רַע, בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ל"ח ז'). כתיקון לרע הזה, לעוון הקרי של אדם הראשון, בא 'הטוב' של יעקב, שבע עשרה שנה של חיים במצרים.  

כוחה של מצרים
במציאות ההיסטורית החולפת, מצרים היתה ארץ של טומאה גדולה, מלאה בכישוף ועבודה זרה. במציאות הרוחנית הנצחית, מצרים היא כח שעושה מייצרים - מציאות רוחנית של הסתלקות האורות של קדושה - צמצום. צמצום של השכל של האדם לדברים קטנים. אדם חופשי זה אדם שהמח שלו יכול לחבוק את המציאות כולה, מקצה העולם ועד סופו. עבד זה אחד שכל המחשבות שלו מצטמצמות לדברים הגשמיים הקטנים, חיי חומר בלבד.
במצרים ובמצב הרוחני של מצרים, אין שום נשימה, הכל בחנק. פרעה הוא אותיות הערף, ובפרשות הקודמות סופר על שלושת השרים שלו - שר הטבחים, שר האופים ושר המשקים - כולם עומדים בגרון, כולם באותו עניין וראשי התיבות שלהם טמ"א (טבחים, משקים, אופים), מה שמרמז על היותם כח אוטם. 
יש במח האדם שלושה חלקים: מח ימין-כנגד חכמה, מח שמאל-כנגד בינה והאמצעי זה הדעת, שזה הולך ומתפשט אל כל הקומה, אל הגוף. השפע הפנימי עובר דרך הדעת. השפע הגשמי של הגוף עובר דרך הפה והגרון. פרעה עומד בעורף ולא נותן שהדעת תתפשט בתוך הגוף. בגשמי, בחיות, יש קנה, ושט ויש גם ורידים - זה השלושה שרים הנ"ל והם לא נותנים לחיות לעבור בגרון. כך שהחסימה - המייצרים של מצרים, זה גם מקדימה וגם מאחור. אין במקום זה כמעט כל אפשרות להעביר את החיות הרוחנית והגשמית אל כל הקומה של הבן אדם. 
בכל זאת, למרות המקום הצר, יעקב אבינו מביא את החיים למצרים, את הכח של התחייה. יעקב הוריד איתו הארה של ארץ ישראל למצרים והפך את מצרים עצמה למקום חיים ואפשר לכל בני ישראל לחיות בתוך מצרים. ברוחני יעקב מתחלק לשתי קומות, ישראל ויעקב, ראש וגוף. לכן הוא גם הכח שיכול לקשר את שני החלקים האלה שלנו.

אוצר במסתור
עם ישראל נכנסים למצרים כדי להיבנות משם ולצאת כעם מאושר, עם של בני חורין, עם שקשור בחומר של החירות שזה התורה. דוקא במצרים הגיעו עם ישראל לכל המעלות האלו. אומר הרב שליט"א, זאת הכוונה פרשה סתומה, איך יתכן שכל הדברים הנפלאים שעם ישראל הגיעו אליהם היו דוקא במצרים, במקום הסתום? והאמת היא שהסתימה עצמה היא המפתח. 
מסופר על הרבי מ'וטפסק', בעל "פרי הארץ", שהיה נוהג בגאוה, מתלבש יפה, בהידור, היה עושה רושם בכל מקום שבא אליו. כולם חשבו, איזה גאותן! למעשה, הוא היה ההפך הגמור. היה חותם על מכתביו, 'השפל באמת' וכך הוא באמת היה. כמו הסיפור על אותו אחד שהיה לו אוצר אבנים טובות בידיו ובדיוק פרצה מלחמה. הוא החביא את האוצר מתחת ערמה ענקית של זבל וכשנגמרה המלחמה הוא בא ולקח אותו. אותו הדבר הרבי מ'וטפסק', הוא החביא את הענוה שלו בתוך האשפה של הגאוה, במקום שלא ימצאו אותה. ככה גם עם ישראל, בתוך המצולה של מצרים, בתוך חרפת מצרים, מצאו את הניצוצות, הכבוד, הגדולה, החירות של עם ישראל, שם הם עשו את הבירור ומשם הוציאו את האבנים היקרות, את ניצוצות הקדושה. זאת הסתימה, איפה שסתום, איפה שיש העדר, שיש חשכות, שם נמצא האוצר הגדול. 
לכן, אומר הרב שליט"א, כשיש לנו זמן של ייסורים, ח"ו, כשאדם נמצא במצב שנראה ללא מוצא, שיידע שיש עכשיו איזו ברכה בתוך כל זה, בתוך המעטפת הזאת יש אוצר גדול. אם יקבל את זה באהבה, הקב"ה כבר יגלה לו את האוצר. כתוב, שאם רוצים לתת לאדם שפע, אז בודקים אותו בכעס לפני כן. אם הוא עומד בניסיון, מקבל את השפע והברכה הגדולה. מאתים ועשר שנה של גלות מצרים, היה צריך הרבה סבלנות, היה צריך לזכור היטב את ההבטחות, "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה" (בראשית מ"ו ד'), "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם". עם ישראל היה צריך לזכור במשך הרבה הרבה זמן את הפנימיות שמעבר למעטפת הייסורים והעבדות.

אור וחושך - גלות וגאולה
מצרים זה מקום של גלות, גולה. המקום הצר והמנותק בנפש שלנו. יעקב הכניס את ה-א' של האלוקות לגולה, והפך את הגולה לגאולה. יש משל יפה בעניין זה על מלך שציווה לשים את בנו בחדר סגור וחשוך, בלי פתחים, בלי חלונות, בלי טיפת אור, חושך מוחלט. עברו ימים, הבן ישב ובכה; אבא, למה? מה עשיתי? למה שמת אותי פה? ולא נתנו לו תשובה. לבסוף, האבא נתן לשרים שלו נרות ואמר להם להכניס אליו נרות שיראה את החדר. כשנכנסו עם הנרות, הבן גילה שהוא יושב בחדר מלא בכל האוצרות של העולם, הדברים הכי טובים, הכי סודיים, נמצאים שם. האבא רצה לתת לו את כל זה, רק הבן היה צריך לעבור את התנאים האלה, כדי לראות שהוא ראוי להם. אומר הרב שליט"א, כך הקב"ה שם אותנו במקום שהוא חשוך, הכניס את הנשמה בתוך גוף, במקום שמרחיק את האדם מהמציאות האמיתית. האדם לא מבין מה הוא עושה פה. למה זה כל כך קשה? לשם מה כל הייסורים?
כשיש מטרה להשיג, מטרה גדולה, צריך לעבור בכור ההיתוך. מן ההפך יגיע למטרה שזה הצורה הנכונה. למשל, זיתים הם מאוד מרים. היום עושים לזיתים אמבטיה ושופכים עליהם חומצה. חומצה היא דבר ממית, אבל היא מוציאה את המרירות מהזיתים ואז הם נהיים מתוקים.
הקב"ה רוצה לתת שכר שלם לאדם, אבל בתנאי שייתן יגיעה. היגיעה זה לשבת בחושך ולזכור את המקור, לזכור את אבא. לדעת שהאור יגיע ושאנחנו חיים במקום הכי טוב. דווקא במקום שלפעמים נראה שהכי חשוך, שם נמצאים האוצרות הכי גדולים - בעבודה שלנו, בזוגיות, בכל הדברים. שם צריך להכניס את ה-'א', את האור האלוקי.

איך זה נעשה? ירידה אל המקום הנמוך
כל אחד צריך להפוך את המצרים שלו למקום של תחייה, שאפילו הטומאה הכי גדולה לא תשלוט. הטומאה הכי גדולה זה מוות - טומאת מת. טומאה זה סגירה של אורות - את זה מבטלים רק ע"י אורות של תחיית המתים. יעקב אבינו זכה לתחיית המתים בחייו. כמו שאמרנו, הוא הכניס לתוך מצרים את אורות התחייה. 
אומר הרב שליט"א, כדי לתקן משהו צריך לרדת לאותו מקום בו הוא נמצא. יעקב בא לתקן את העניין של מיתה, לכן הוא צריך לרדת עד למקום המוות ושם להכניס אורות של תחייה - כמו בנפילת אפיים בתפילה. הצדיקים בעת נפילת אפיים מעלים נשמות עשוקות ממקומות נמוכים. פתאום בן אדם מתעורר לתשובה, יכול להיות שאחד הצדיקים העלה אותו בעת נפילת אפיים.
כמו הסיפור על הבן מלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול. נכנס מתחת לשולחן המלך, פשט את בגדיו והתחיל לאכול פרורים. המלך התייעץ עם כל היועצים, בתקוה לרפא אותו. עד שהגיע חכם אחד וביקש להישאר עם בן המלך לבדו. מה הוא עשה? פשט גם כן את בגדיו, נכנס מתחת לשולחן והחל מלקט פרורים. שאל אותו בן המלך: מי אתה? מה אתה עושה? ענה לו החכם: אני תרנגול! בן המלך שמח והם נהיו תרנגולים-חברים. בעודם מתחת לשולחן ביחד, אמר לו החכם: תגיד, בגלל שאנחנו תרנגולים אנחנו צריכים לסבול פה מתחת לשולחן? השיב בן המלך: אתה צודק - ויחד, עלו שניהם על כיסאות. אמר לו החכם: תגיד, בגלל שאנחנו תרנגולים אנחנו צריכים לקפוא מקור? השיב לו בן המלך: באמת לא - הם התלבשו. ככה החכם שכנע אותו בכל מיני הנהגות, עד שהעלה אותו חזרה למדרגת אדם.
אומר הרב שליט"א, בשביל לתקן אנשים שנפלו למקום כזה נמוך, לפעמים צריך להגיע אל המקום שלהם - קטנות המוחין. יש הרבה אנשים שכל החיים שלהם עסוקים רק באיסוף פרורים מתחת לשולחן. שכחו שצריך לשבת ליד השולחן ולהיות בן מלך. 

כולנו עבדים במצרים
כאמור, גם היום אנחנו מתמודדים עם הכח של מצרים, "כולנו עבדים של משהו". מצרים זה לא רק מקום פיזי, זה יכול להיות בכל מקום. מצרים אומרת, אל תחשוב על שום דבר שמעבר, על תכלית. אם אתה חושב על זה סימן שיש לך יותר מדי זמן פנוי. לכן פרעה הכביד עליהם את העבודה. בעולם שלנו, הוא מוסיף עוד עבודה, עוד מיסים, מוסיף עוד הסחות דעת, פלאפונים, טכנולוגיה, ערוצי טלוויזיה ועוד ועוד - רק לא להתבונן.

אורות התחייה
בהנחה שהסכמנו שעבד זה לא רק אחד עם שרשראות ברזל על רגליו, עכשיו ננסה להבין קצת מה זאת חירות. לכל אחד מאתנו יש כל מיני רעיונות מה זה חופש, מה זה להיות חופשי. 
אומר הרב שליט"א, התנועה בחיים הולכת מן ההפך אל ההפך - כדי להשיג את הכוח של תחייה, אומה חיה וקיימת, להחיות את הניצוצות, היה צריך להביא את עם ישראל למקום שממית כל חי. כדי להביא חירות לעולם, צריך עבדות. חשוב להבין שבלי תורה אין חירות. כמו בכל דבר, גם בחירות יש גוף ונשמה. הגוף זה, "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א' ה' ה'). הנשמה, זה מה שאמרו חז"ל על הכתב שהיה חרות על לוחות הברית, "אל תקרא חרות על הלוחות, אלא חירות" (שמו"ר מ"א). הקב"ה לא ברא בני אדם בכדי שיהיו משועבדים, הוא ברא אותם שיהיו בני חורין. כדי להוציא את זה לפועל צריך להכניס את עם ישראל לעבדות במצרים. מצרים, קודם כל, מוציאה מהאדם גם את מעט החירות שהיה לו עד עכשיו, את הגוף של החירות, לא רק את הנשמה. הם גרמו סבל גדול לישראל בקושי השעבוד, אבל כך יצאו ישראל והיו מוכנים לקבל חירות אמיתית, החירות באה לעולם.
אומר הרב שליט"א, זה התחיל עם כלל ישראל ומי שרוצה חירות יידבק עם כלל ישראל, יידע מה זה חירות. יהיה לו גם גוף וגם נשמה של חירות. בלי תורה אין חירות, זה הכל רק חיצוני, דמיוני. "להיות עם חופשי בארצנו" זה רק ע"י חיים עם תורה.
צריך להכניס את התורה לכל מקום בחיים שלנו. בעל הסולם אומר שלא צריך לשנות את כל המבנה של החיים, לא כל אחד חייב עכשיו ללכת ללמוד כל היום בישיבה. אבל כל אחד חייב להכניס את המודעות של התורה לכל רגע וכל דבר בחיים שלו. להכניס את החיים אל תוך החיים, את הנשמה אל תוך הגוף. כשיעקב נכנס למצרים זה אומר עבורנו, להכניס את האור של התורה אל המקומות הכי צרים והכי חשוכים שיש לאדם בחיים. כל המעשים שאנו עושים, עד הקטנים ביותר, חייבים להיות מקושרים לתורה. על כל פעולה, לחשוב, מה התורה אומרת על זה?

סוף דבר - "פקד יפקד"
בתחילה אמרנו שהפרשה היא החותם של חומש בראשית ושהחומש עצמו מביא אותנו עד לסוד גמר התיקון. עכשיו זה קצת יותר ברור ואפשר לדבר על זה. כל הפרשה עוסקת בנושא התחייה. התחייה מתקיימת ע"י החיבור לכוחו של יעקב. בפרשות הקודמות, דיברנו הרבה על דמותו הרוחנית של יעקב, על כך שיעקב הוא מידת האמת, "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז' כ'), על כך שיעקב הוא זה שמקדש את כל החיים, את תחום הרשות, ועל כך שהגיע למדרגת 'חי'. כמו כל הדמויות בתורה הקדושה, יעקב הוא כח הפועל בנפש שלנו, כח שיכול לחלץ אותנו מכל גלות, מכל מצב של חושך, כח שיכול להעלות אותנו, כח של תחיית הנפש, תחיית הנשמה.
לפני שיוסף נפטר מהעולם, הוא משאיר צוואה לאחיו ולבני ישראל, "אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". המפרשים שאלו על פשר הלשון הכפולה, "פקד יפקד", ובעיון בסוגיה זו אנו מתחברים לסוד שיעקב מוסר לבניו לפני מותו, לסוד של גמר התיקון. ידוע שיש שני אופנים לגאולה, "בעתה" ו"אחישנה". "בעתה" זה הקץ הקבוע לגאולה, הקץ שאינו תלוי בהתנהגות שלנו. על קץ זה אומר רש"י, "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים". "אחישנה" זה כשאנו זוכים לגאולה בטרם זמנה, בזכות המעשים שלנו. כתוב במסכת סנהדרין, "זכו אחישנה, לא זכו בעתה".  
אולם כפילות הלשון, "פקד יפקד", מעידה שיש עוד דרך אל הגאולה. ישנה פקידה על פי הסדר של "בעתה ואחישנה", אבל יש עוד פקידה גבוהה מזאת, למעלה מכל סדר וזמן, שהיא בבחינת דילוג על כל המדרגות והיא הבחינה שהיתה ביציאת מצרים, שנאמר, "קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִים" (שיר השירים ב' ח'). הקב"ה דילג עבורנו על כל המדרגות ובא בעצמו לארץ מצרים על מנת להוציא את בני ישראל, למרות שעוד לא הגיע הזמן ולמרות שלא היו ראויים על פי מעשיהם. אמרו חז"ל, שגאולה אחרונה תהיה כגאולה ראשונה. כמו כן, גם מתגלה כאן ההבדל בין דעת ואמונה, דעת זה להכיר את כל סדר המדרגות של השתלשלות העניינים ואמונה זה לדלג מעליהן ולהגיע ישר למקור. אז איך מתחברים ישר למקור? ישר לגאולה שמחוץ לסדר המדרגות, מחוץ ל"בעתה" ומחוץ ל"אחישנה"?
ראשית ע"י אמונה תמימה, אמונה פשוטה שהקב"ה טוב ומיטיב והוא כאב המרחם על בנו, שרחמנותו אינה מוגבלת בשום סדר, ושנית, ע"י אותו הסוד שיעקב אבינו כן גילה לבניו. יעקב אומר לבניו, "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". אם תראו באחרית הימים שלא זכיתם ל"אחישנה", שהקץ עוד רחוק והצרות קשות מנשוא, אז "האספו", "הקבצו", תתאגדו יחד באחדות פשוטה ועי"ז תוכלו להביא את אורו של משיח. כל הסוד של ישראל נמצא באחדות. "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ" (הושע ד' י"ז). אפרים זה שמם של ישראל כשהם בבחינת בן, "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם" (ירמיהו ל"א י"ט). עצבים זו עבודת אלילים. על זה אמרו חז"ל, גם אם ישראל כולם עובדי אלילים והם באחדות, שום רע לא יכול לבא עליהם, כפי שהיה בימי אחאב. כל מה שיש לנו לעשות עכשיו זה לקום ולהתאחד כאומה אחת, ללא הבדל בין פלגים וכיתות, לבושים ומנהגים, פשוט להיות באחדות תמימה של 'ואהבת לרעך כמוך'.

מוקדש לרפואת זהר בן רוני, אמה בת רבקה, רוני בת עפרה בתוך שאר חולי עמו ישראל

מוקדש לעילוי נשמת גילה בת חיים ז"ל ת.נ.צ.ב.ה

 

Untitled

'ויצא'

עריכה : דוד אגמון

הפרשה מגלה בפנינו את שלמותו של יעקב אבינו ודרך כך את שלמות העבודה שעל כל אחד מאתנו להגיע אליה. גילוי עבודת הצדיק, לעומת העבודה של כל אחד מאתנו בעניין ברור ניצוצות. איך כל תחומי החיים שלנו יכולים להיכנס אל מסגרת הקדושה והטוב.

קורות הפרשה
במצות אביו ואימו יוצא יעקב לחרן, אל ביתו של לבן, אחי אימו, למצוא לו כלה מבנותיו של דודו. הוא גם בורח מעשו המבקש להורגו. יעקב בן שישים ושלוש בצאתו. יעקב לא יוצא אל הדרך מיד כששולחים אותו הוריו, אלא הוא מתעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר, שם הוא לומד תורה יומם ולילה, ורק אז הוא פונה לבאר שבע לקבל את ברכת השם. משם הוא יוצא לחרן, חוץ לארץ ישראל. יעקב הולך לחרן, הדרך קופצת לו והוא מגיע ביום אחד. מיד הוא נזכר שעבר על מקום תפילתם של אבותיו, הר המוריה, ומצטער. הדרך קופצת לו בחזרה לבית אל והר המוריה בא לקראתו. 
יעקב מתקן את תפילת ערבית והקב"ה מקצר אותו היום בשעתיים, מזרז חמה לשקוע בכדי שיעקב ילון במקום. יעקב ישן וחולם את חלום הסולם. בבוקר הוא מקים מצבה במקום וממשיך לחרן. 
בחרן, ליד הבאר, פוגש יעקב את רחל והיא מביאה אותו אל בית לבן. לא לפני שהיא מזהירה אותו מהרמאות של אביה. אז מתחילות 20 שנה קשות ביותר של מגורים אצל לבן הארמי. קודם עובד יעקב 7 שנים בעבור רחל וניתנת לו לאה במרמה. אחרי כן עובד עוד 7 שנים בכדי לקבל גם את רחל. ביחד איתן הוא מקבל גם את השפחות, זלפה ובלהה. נולדים ליעקב 11 בנים וכשיוסף נולד מחליט יעקב שהגיע השעה לצאת חזרה אל ארץ ישראל. אז הוא עובד עוד שש שנים בעבור הצאן. 
בגלל טבעו הרשע של לבן הם נאלצים לברוח באישון לילה מפניו. רחל גונבת ללבן את העבודה זרה שלו, את התרפים, על מנת שלא יגלה היכן הם נמצאים. בכל זאת, לבן מוצא אותם ולבסוף נכרתת ברית ביניהם ולבן שב למקומו. לא לפני שהוא שולח מסר לעשו שיעקב בדרך לארץ ישראל, ושהוא רימה אותו ולקח את בנותיו וכל רכושו. בכך הוא מעורר שוב את שנאת עשו ליעקב. יעקב מגיע לארץ ישראל ופוגש שני מחנות מלאכים. יעקב קורא למקום מחניים.

הקדמה
יעקב אבינו יוצא מבאר שבע, עוזב מקום נפלא, העיר של אבותיו, והולך חרנה, למקום של חרון אף. היציאה שלו זה מעבר חד, ממקום מוגן של קדושה אל מקום של טומאה, מדור הקליפות. הוא יוצא מהארץ הקדושה אל חוץ לארץ. כתוב במסכת כתובות: "...שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק..." (כתובות י"ג). לא לחינם אנחנו אומרים "לרדת" מהארץ, ו"לעלות" לארץ, מדובר פה על שתי מדרגות רוחניות שונות בתכלית. יעקב אבינו לא הולך סתם לחוץ לארץ, הוא הולך אל הרמאי הכי גדול שקיים, לבן הארמי (ארמי נוטריקון רמאי), עליו כתוב בהגדה של פסח: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי, ביקש לעקור את הכל", שכתוב: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כ"ו ה').  
יעקב אבינו מידתו אמת, חותמו של הקב"ה והוא הולך אל לבן, מקום השקר. הוא הולך אל הדבר השנוא עליו ביותר. כמה רמאויות סובב לבן את יעקב. ידוע הסיפור על הרב אלשייך הקדוש שהיה דורש בתורה, היה מספר ומונה את כל הרמאויות שעשה לבן ליעקב אבינו. האריז"ל שמע את הדרשה והיה יושב וצוחק. שאלו אותו אח"כ על מה היה הצחוק והוא השיב שלבן היה עומד שם ומנענע בראשו שזה נכון, שזה היה בדיוק ככה. 
נשאלת השאלה, מדוע היה חייב יעקב ללכת ללבן? אם זה כמו שאמרנו בכדי לברוח מעשו, אז גם בהיותו במשך ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, לא השיג אותו עשו. אם זה בכדי למצוא כלה מבנותיו של לבן, אז למה לא לשלוח עבד שליח, כמו שעשה אברהם בשביל יצחק בנו.
מה התכלית של ההליכה של יעקב לחרן ושהותו הארוכה שם? ומה זה אומר לגבי העבודה האישית שיש לכל אחד מאתנו ללמוד ולעשות? בכדי להבין זאת עלינו להכיר את מדרגתו של יעקב ואיך ניצל את לבן הארמי לצורך העבודה של הקדושה ותיקונו של עולם. 

הליכה לצורך שלמות
אומר הרב שליט"א, כל מהלך שהאדם הולך זה כדי להשיג עוד מדרגות. אם נגזר על האדם ללכת, כמו אברהם אבינו שנאמר לו "לך לך", זה כדי שיקנה מעלות נוספות, עדיין הוא לא מושלם וצריך ללכת כדי להשלים את עצמו. כמו שאמרנו בפרשת 'לך לך' שכתוב בזוהר הקדוש, "אמר ר' אלעזר, לך לך, לך היינו לעצמך, כלומר, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך"
אלא שכאן כבר נראה שיעקב אבינו הוא האדם המושלם ביותר, מפני שבחלום שלו הוא רואה סולם ומלאכים עולים ויורדים בו. חז"ל דרשו 'עולים ויורדים בו', ביעקב אבינו, יעקב אבינו זה הסולם ולפי ההתקרבות שלהם ליעקב כך הם עולים ולפי ההתרחקות ממנו כך הם יורדים. כתוב בתרגום יונתן שהקב"ה אומר למלאכים, הנה יעקב שחמדתם לצפות בו. ליעקב יש יופי רוחני, מעלה רוחנית גבוהה, שאפילו המלאכים באים להשתאות עליה. 
במרכבה העליונה יש ארבע פנים: אריה, שור, נשר, אדם. מלאכי השרת עולים ויורדים בסולם והם רואים את דמות האדם שבמרכבה, אח"כ רואים את יעקב אבינו, ורואים שאלה אותם הפנים למעלה ולמטה. זה אותו האדם שבמרכבה. פני אדם לא יופיעו במרכבה העליונה אם ישנה אפשרות שיחזור אי פעם לסורו. אם כן, מי יותר מושלם מיעקב אבינו? 
אז אם יעקב הוא כבר אדם מושלם, בשביל מה הוא צריך עכשיו עוד לרוץ לחוץ לארץ, ללכת ממקומו? אומר הרב שליט"א, כנראה שהוא לא רץ בשביל עצמו אלא בכדי לרעות את הצאן. הצאן זה נשמות ישראל. כל מה שעשו האבות היה לא רק למען עצמם, אלא למען התיקון הכללי של עם ישראל עד לאחרית הימים וגמר התיקון.
יש הרבה צדיקים שיכולים כבר לשבת בשלוה אבל לא נותנים להם לשבת במנוחה, כמו שנראה אצל יעקב שביקש לשבת וקפץ עליו רוגזו של יוסף. אלא, אותם צדיקים צריכים להמשיך לעבוד, אחרת אין להם כבר מה לעשות בעולם הזה. על כן יעקב מקבל את הייסורים האלה של הנדודים בשביל כלל ישראל, לכל הדורות שיבואו.

הכנה לדרך, הפשטת הגשמיות
הרב שליט"א מסביר שכאשר יעקב יוצא אל הדרך הוא עובר מהלך מסוים בהר המוריה. על מנת שלא ייפגע בשהותו בין הרשעים, כדי ללכת למקום שקר כזה, הוא צריך להוריד מעליו את כל הדברים שעלולים להיות מושפעים מהסביבה, על מנת שהסביבה לא תיגע בו. עוד נראה שכך היה, הסביבה הרעה לא נגעה בו כלל. אחרי חלום הסולם, כתוב, "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ". "בעל הטורים" מפרש, משנתו, ממשנתו, שהיה הוגה בתורה גם ביום וגם בלילה, אפילו בשנתו. משנה זה נוטריקון נשמה. אומר הרב שליט"א, רמז בדבר, הפלא שקורה בשנתו של יעקב, הוא מפשיט את נשמתו מגופו. הוא מפשיט את כל הגשמיות ומגיע למדרגה אפילו יותר גבוהה של שלמות רוחנית. אין בו יותר הזדהות עם הגוף, עם החיצוני, ולכן גם החיצוני לא יכול להידבק בו, על הכלל, שדומה מושך דומה. לכן בהמשך, לאחר התרמית הגדולה של לבן שנותן לו את לאה ומאלץ אותו לעבוד עוד שבע שנים עבור רחל, כתוב, "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". נראה שיעקב לו חש ביסורים כלל, לזמן אין משמעות עבורו, הוא דבוק בתכלית הרוחנית.

האדם השלם וכיבוש הרע
ננסה להכנס לעומק ענין השלמות של יעקב אבינו ומה התכלית והתועלת שלה בעבודה. הפרשה נקראת 'ויצא' וכבר למדנו בפרשת 'כי תצא' שלשון יציאה מרמזת על המהלך של יציאת הנשמה אל העולם הזה. זאת גם נקודת ההתייחסות שלנו אל הלימוד שישנו בפרשה הזאת. מדובר על יעקב שיוצא מא"י שהיא בחינת עולם הבא, אל חרן, שהיא כאמור, מדור הקליפות, העולם הזה, וזה המסע של כל אחד מאתנו. כדי לעבור את המסע בהצלחה אנו צריכים שלמות, צריכים את הכוח של יעקב.
במאמרו על פרשת 'ויצא' אומר הרב דסלר, "השלמות היא אחדות האדם הנובעת מתוקף מידת האמת"('מכתב מאליהו' כרך ב'). מידתו של יעקב אבינו היא מידת האמת, הקו האמצעי המחבר בין החסד והגבורה, לא נוטה יותר מדי אל עבר החסד, ולא אל צד הגבורה המוגזמת, אלא עושה שלום ביניהם. יעקב אבינו הוא התפארת, הקו האמצעי, והוא נקרא האדם השלם, בכיר האבות. 
ממשיך הרב דסלר, "האיש השלם, אינו מבחין בכל המדות ובכל ההתעוררויות של היצר הרע כולן, אלא ככלים המשמשים לצרכי עבודת השם לבדו, עד שלא תשתייר בו אפילו נקודה אחת לרשות אחרת"(שם). מספר פעמים שמענו את הרב שיינברגר שליט"א מסביר שאסור לאדם לומר דברים כמו, "היצר גרם לי את זה", "אלה מניעות של היצר", וכו'. התבטאויות שכיחות כשאנחנו נתקלים בבעיות וקשיים בחיים. באמירות מסוג זה אנו נותנים תוקף ליצר הרע, כאילו הוא רשות נפרדת העומדת בפני עצמה ח"ו, כאילו יש עוד כח במציאות מלבד בורא עולם. צריך לזכור ולהרגיל את עצמנו בהבנה ובידיעה כי היצר הוא רק שליח וישנה בעצם רק רשות אחת.

הפיכת הרע לטוב 
לכן המדרגה הגבוהה יותר בעבודה שלנו היא לא הדחקה, ריחוק וניתוק של היצרים שלנו, אלא התכלית היא הפיכת הרע לטוב. מהלך זה נעשה ע"י שמבחין בכל התעוררות של היצר הרע, לא כהתעוררות לעשיית רע, אלא להפך, להתעוררות לעשיית הטוב. במצב תודעה כזה האדם יכול לראות את התעוררות הרע כשליחות מהבורא שקוראו להתאמץ ולהשתדל בעבודה, בעשותו ההיפך ממה שמסיתו היצר. מי שזוכה ומצליח להפוך גם את הסתת יצרו הרע לטוב, בשבילו אין רשות אחרת במציאות, והכל באחדות אחת גמורה ומוחלטת. "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז ח'), יש שוויון מוחלט בכל המצבים.
ישנו פירוש יפה על הפסוק, "...מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ"(בראשית ב' ט"ז), פירוש, שמכל עץ הגן תאכל, גם מעץ הדעת, אבל ממנו לבדו לא תאכל. זאת אומרת, שאם היצר הרע באמת נכלל בטוב אז אין רשות אחרת וניתן "לאכל" גם מהפרי הזה, אבל אם מפרידים אותו כרשות נפרדת ח"ו אז צריך להתנתק ממנו לחלוטין (טעמי מצוות לרדב"ז).  

העלאת ניצוצות הקדושה
אם כך, העבודה של האדם השלם כוללת שימוש ברע ככלי לטוב, הכללת הרע בטוב. עתה ננסה להבין מה היא העבודה שיש לאדם השלם לעשות, וסוף סוף בשביל מה יוצא יעקב לחרן, בשביל מה יוצאת הנשמה שלנו אל העולם הזה.
בתחילת הבריאה, אחרי חטא אדם הראשון, נפלו ש"ך ניצוצות של נשמתו אל מדור הקליפות, אל העולם הזה. לכן, מסבירים המקובלים, שבכל עניין ובכל תופעה בעולם, אפילו במה שנראה לנו רע לגמרי, בסטרא אחרא וחיילותיו, ישנם ניצוצות קדושה. 
מסביר הרב דסלר, "מטרת הבריאה היא גילוי כבוד מלכותו של השם ית', גילוי האור של הבורא לנבראים. כל מה שאינו משמש כלי לעניין זה אין לו מציאות כלל. בתוך כל דבר יש ניצוץ של קדושה משבירת הכלים, ניצוץ שמחייה אותו. ברגע שמעלים את הניצוץ מאותו הדבר, אין לו קיום יותר" (שם). כך זה במזון שאנו אוכלים וכך בכל דבר. למשל, גלות מצרים היתה מהלך להוצאת ניצוצות הקדושה שנפלו לקליפת מצרים. כתוב במסכת ברכות שלאחר צאת בני ישראל ממצרים, היתה מצרים כמצולת ים ללא דגים,"וינצלו את מצרים, אמר ר' אמי, מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ורצה לאמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים" (סדר זרעים). לא נותרו שם ניצוצות יותר ואכן למצרים לא היה קיום יותר. כל המציאות הממשית של מצרים האיתנה התפרקה ולא נותר ממנה זכר.
מכך אנו מבינים שכל דבר שקיים בעולם, אפילו הרע על כל אופניו, אפילו הגלות, המקומות הקשים, הרגעים הלא נעימים, המחשבות המטרידות, בהכל אפשר לגלות איזו תועלת מתוך עצם שימושו ככלי לגילוי אור. כאשר האפשרות לגילוי רחוקה, נמצא הניצוץ הקדוש בגלות בקרב המון הטומאה הסובבת אותו (אטום וסגור), מחכה עד שיגאלו אותו מגלותו. כאשר האפשרות לגילוי קרובה זה אומר שהיתה הזדככות ויש אפשרות לגאול את אותו ניצוץ עכשיו. כל התהליך הזה נקרא 'בירור ניצוצות' או 'העלאת ניצוצות הקדושה'.  

מי מסוגל לעשות את העבודה?
צדיק כמו יעקב הוא האדם השלם בבחינת האחדות הנ"ל והוא זה שיכול לעשות את העבודה. הוא זה שרואה רק רשות אחת במציאות, בעולם כולו. אם אנחנו חסרים בשלמות ובאחדות הזאת, ואנו רואים בלבבנו במדת מה בחינת 'רשות אחרת', שהיא בבחינת עבודה זרה ורע ממש, איך נוכל לתקנו ולהפכו לטוב גמור? 
לכן עלינו להיזהר ולהבין נכון את הדברים, שלא נתחכם עכשיו ונגיד שממחר אנחנו מתחילים לצאת לבארים כדי להעלות ניצוצות ולהציל נפשות. מי שעוד לא שלם צריך להיזהר בעניין זה, להתרחק מהרע ומסביבה רעה, כי סיכוי גדול שלא רק שלא יוכל לגאול את הניצוצות ששם, אלא אף ייפול בשבי בעצמו.

ההבדל ביננו לבין הצדיק
נשאלת אם כך השאלה, האם אנחנו לא שותפים בעבודת בירור הניצוצות כלל, מהסיבה הפשוטה שטרם הגענו למדרגת השלמות של שימוש ברע כסיוע לטוב? התשובה היא כי כל הבריאה פועלת על פי התכלית של העלאת ניצוצות הקדושה. אלא שאצל האדם הפשוט מי שפועל את המהלכים זאת ההשגחה האלוקית, היא זאת שמביאה דווקא נתח בשר מסוים לשולחנו של אדם, והיא זאת שמעוררת באדם את ההתאוות לאכול דווקא את החתיכה המסוימת הזאת. 
מה שמוטל עלינו לעשות זה לפעול במסגרת ההשתדלות, בדרך השם. ניצוץ הקדושה שטמון במאכל מסוים, יכול להתעלות רק אם אדם מברך על אותו מאכל. אם אדם לא מברך, הניצוץ, משורש נשמתו, ממשיך ונופל עד ההזדמנות הבאה, נשאר אטום בטומאה. כל שעלינו לעשות כדי להיות שותפים פעילים בבריאה הוא לפעול בהתאם לכללים.
לעומת זאת, הצדיק יכול לפעול את עבודת בירור הניצוצות במודע. ישנו סיפור אמיתי על הבבא סאלי זצ"ל. סיפר את זה הנהג שלו. הוא אמר שיום אחד הם נסעו ברכב, הצדיק נתן לו הוראות לאן לנסוע, ופתאום הוא מוצא את עצמו באמצע שוק הירקות של עזה, מוקף בישמעאלים מכל עבר. יותר המום היה הנהג, כשהצדיק הצביע לעבר אבטיח מסוים בערמה של אבטיחים והורה לו לצאת ולרכוש אותו מיד. הנהג כמובן עשה את מה שנתבקש וכשנתרחקו מהמקום שאל לפשר העניין. הסביר לו הצדיק שבאותו אבטיח היה ניצוץ של נשמה שבאה אליו וביקשה תיקון, ביקשה שיציל אותה שלא תאכל על ידי המקומיים. 
הצדיק, להבדיל מאתנו, נהיה שותף פעיל בבריאה. כמו שכתוב, "...וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה" (ישעיהו נ"א ט"ז), ואמרו חז"ל, אל תקרא עמי אלא עימי, דהיינו, עימי אתם בשותפות. 

עוד על זהירות בעבודה
אומר הרב דסלר, "ניצוצות הקדושה נמצאים גם במחשבות הנפולות. וכאן אנו לומדים את גדרות הזהירות של עבודת בירור הניצוצות. כי העבודה צריכה להיעשות כך שרק יגע בקצה המידה המתבטאת במחשבה הרעה וזה ידחוף אותו בכח לצד ההיפך, היינו לצד הקדושה, ובזה מעלה את המידה הרעה בהיותה הסיבה להתעלות הגדולה ההיא הבאה מכח הדחיפה" (שם).
למשל, אם עולה לאדם הרהור בדבר משהו השייך לחברו והוא חומד אותו לעצמו, הרי כבר בעת ההרהור יכיר מיד שיש פה נגיעה במידת התאוה, או הקנאה, או הגזל, בהתאם למה שעולה בליבו. מיד יהפך העניין ויחליט למשל לקחת על עצמו יותר לימוד מוסר או הלכות גזל, או יקבל על עצמו לעשות מעשה של השפעה דווקא לאותו בעל החפץ. בכך תהפוך אותה מחשבה למקפצה אל עבר הקדושה, אל עבר התיקון ובע"ה ישוחרר ניצוץ הטוב שבה. 
אבל אנחנו חייבים את מידת האמת, לדעת האם אין לרע כל משמעות חיובית עבורנו, שאין לאותה תאוה כל כח משיכה עבורנו, וכל תוכנה הוא רק כח הדחיפה לטוב. אחרת, בהמשך לדוגמא, עלול בן אדם להימשך אחר המחשבה שלו וידוע שהרהור עבירה גרוע מעבירה עצמה. כל שכן מהיותו נמשך אחר המחשבה, עלול לצאת מכך הרגש וח"ו מעשה.
מסיים הרב דסלר, "בכל זאת, אנו מדברים על עצם העבודה הזאת כפי שקיבלנו מהאבות הקדושים ומהצדיקים שהיו דבוקים בבורא בכל מהותם. הם יכלו לעשות כן, אבל אנחנו, גם אם נבין את העניין קצת בשכלנו עדיין נסתר הוא מליבנו. היות ואין בנו אפילו מעט מדבקות כזו, שוב אין בחינת השלמות מושגת ללבנו כלל, ואין שכלנו ולבנו שווים בזה, ואם יעלה בדעתנו ח"ו להזדקק לעניינים כאלה למעשה, הלא ניכשל ח"ו ליפול למעמקי הטומאה" (שם). יוצא מכל זה שאנו מקבלים הדרכה לעבודה החשובה הזאת, ביחד עם סייג חמור של זהירות!

שלמות הקדושה  
שלושת האבות ביחד יוצרים תורה שלמה, כשכל אחד תיקן את חלקו. התורה שיצאה מאברהם אבינו היא של חסד ואהבה, התורה שיצאה מיצחק אבינו היא של גבורה ויראה ואילו יעקב אבינו תורתו היא היסוד לכל ענייני הרשות. בדרך רמז, 'עקב' זה ראשי תיבות ק'דש ע'צמך ב'מותר.  
מה זה בדיוק אומר ואיך כל זה קשור לשלמות שדיברנו עליה? זה בדיוק העניין. מרבית הסיפורים העוסקים ביעקב אבינו הם סיפורים על העולם הזה, התמודדויות עם המקומות שהם כביכול הכי נמוכים שיש. כל זה להורות לנו דרך, שכאשר אנחנו עוסקים בעניינים הגשמיים כראוי וכיאות, אנו יכולים להעלות את הכל למדרגות הגבוהות ביותר, עד שנהיה מהם חלק התורה.
כפי שמסביר זאת "בעל הסולם" בבהירות כשהוא מפרש את הפסוק, "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט ו'). תפקיד כל יהודי להפוך לכהן, הווה אומר, למשפיע לזולתו באופן שלם. חי ונושם 'ואהבת לרעך כמוך', בכל מה שהוא עושה, איפה ומתי שזה לא יהיה. עד "שבאופן זה, נמצאו אפילו העבודות חולין, כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקורבנות, שהכהנים היו עושים בבית המקדש" (מאמר הערבות, ספר מתן תורה). 
ישנן 'מצוות עשה' שאנחנו מחויבים לעשות וישנן 'מצוות לא תעשה' שאנו מחויבים להן, אבל יש את תחום הרשות, כל מה שהוא מותר לאדם והכל תלוי באדם איך ישתמש בו. יעקב יוצא לחרן, חרון אף, לענייני העולם הזה והוא מנחיל לנו דרך כיצד לקדש את ענייני הרשות. זאת השלמות האמיתית וזה מתחבר עם מה שדיברנו עד כה, לחבר את התחומים, הטוב והרע, הקודש והחול, שהכל יהיה קדושה אחת גדולה.

התאחדות האבנים
כמעט לסיום, עוד רמז על שלמות העבודה שהגיע אליה יעקב אבינו, שזכה לעצם מדת האמת, כאמור "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז' כ'). המהר"ל אומר שבחינת האחדות של יעקב מרומזת במדרש על התאחדות האבנים ששם יעקב למראשותיו. כתוב בפרקי דרבי אליעזר שהיו מאותן האבנים שבנה אברהם מזבח לעקידה. אלא שבשעת העקידה לא התאחדו האבנים, כי נסיון העקידה דרש מיצחק מסירת נפש גמורה במדת הגבורה שהיא בחינת ביטול היש - הפרדת הרע ושבירתו. היתה זאת עדיין מציאות רוחנית של הפרדה בין טוב ורע. אבל אצל יעקב התאחדו האבנים לאחת, להורות על מדרגת השלמות בכל.
במדרגה זאת מצליח יעקב, האיש השלם, ללכת אל מדור הקליפות, אל לבן הארמי, הרמאי הגדול ביותר, בכדי להוציא ממנו את בנותיו, מהן יוצאים השבטים הקדושים, לפעול את הרע של לבן לטובת תיקונו של עולם. כך שימש אצלו הרע ככלי לגילוי, ונעשה גם ההסתר עצמו חלק מן הגילוי. זוהי מדרגת האחדות הגמורה. 
רואים כי לכל אורך שהותו עם לבן, יעקב לא נדבק בסביבה הרעה, הוא שומר על הדבקות ברשות היחיד. כפי שהוא אומר אחרי כן לעשו, "עִם-לָבָן גַּרְתִּי..." (פרשת וישלח). אומרים המפרשים 'גרתי' זה נוטריקון תרי"ג, שאומר יעקב לעשו אפילו במדור הטומאה שמרתי על דבקות בדרך השם. גם גרתי זה לשון גר, כמו שמביא רש"י, "שהייתי שם כגר", מישהו שלא משתייך למקום כלל.

הרמז שבסולם
לסיום, עוד מסר קטן מביא לנו הרב דסלר לעבודתנו, עניין הסולם שנראה ליעקב בחלום. "כשעולים בסולם מתעכבים קמעא בכל שלב ושלב, השלב מסמל את העיכוב, וגם את האפשרות לעליה לדרגה הבאה, כי על ידי התגברות על העיכוב עולים, ועל ידי זה מהפכים את העיכוב למועיל. ולכן הראו בחינה זאת ליעקב בהגיעו לשלמות העליונה, בחינת האחדות" (שם). 
לכל אחד מאתנו יש סולם כזה בעבודה הרוחנית, וחשוב תמיד לזכור שהמניעות והעיכובים הם רק שלבים בעלייה, שלבים חשובים שעוזרים לנו לגדול. חשוב לזכור שהכל טוב והכל לטובה, גם אם רק אומרים את זה בראש והלב עדיין לא מרגיש ככה, הכל לטובה. לזכור שיש רק רשות אחת, הקב"ה, והוא טוב ומיטיב לכל.  

                                Untitled

'וישב'

עריכה : דוד אגמון

מתוך סיפורי הפרשה עולה לימוד עמוק מאוד, איך מתוך החושך עולה האור. איך פועלת ההשגחה והיד המכוונת את כולנו אל התכלית. אנו רואים בפרשה איך בתוך מה שנראה כירידה גדולה ונוראית נולד אורו של משיח.

פתח דבר וקורות הפרשה
הפרשה מחולקת לשלושה חלקים. ראשיתה, חלומות יוסף, מכירתו וירידתו למצרים, המשכה, מקרה יהודה ותמר וסופה, תחילת קורות יוסף במצרים. הפרשה תמיד נלמדת לפני חג החנוכה, מפני שפרשת 'מקץ' שבאה אחריה, חייבת תמיד להיקרא בשבת חנוכה. נראה בהמשך כיצד כל הדברים קשורים זה בזה בצורה מופלאה.
ישיבה בשלוה
כביכול, מאורעות פרשת 'וישב' אמורים היו להתנהל על מי מנוחות. יעקב אבינו, אחרי 20 שנות עבודה אצל לבן, אחרי מפגש סוער עם עשו, אחרי מעשה הפורענות עם דינה בתו, מגיע סוף סוף אל הנחלה המובטחת - "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן". אבל, במקום השלוה שחיפש יעקב אבינו, מוצאות אותו צרות צרורות. בדומה לעם ישראל בזמן הזה, אחרי הצרות של אלפיים שנות גלות, אחרי גרוש ספרד וכל הרדיפות, אחרי השואה האיומה, הגענו הנה אל הארץ המובטחת. אולם, מהרגע שהתישבנו בארץ מגורי אבותינו, נראה כי הצרות שלנו רק הולכות ומתגברות. מה פשר המהלך הזה? כיצד ניתן להבין אותו? איך במקום אור נראה שחושך? 
אומר המדרש, "ישב לו יעקב בטח ושאנן בארץ אחוזתו ארץ כנען. אמר רב אחא: בשעה שהצדיקים יושבים בשלום, ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, ואומר: לא די להם במה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?" (בראשית רבה). מיד קפץ עליו "רוגזו של יוסף". התחילה הטלטלה, אולי, הגדולה ביותר בחיי יעקב, בנו האהוב נעלם ממנו למשך עשרים ושתיים שנה. מדוע כל זה קורה? נראה שזוהי חלק מהתוכנית האלוקית.
תולדות יעקב יוסף
הפרשה פותחת, "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף". אומר רש"י, "וישב יעקב וגו' - אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים... פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו... לפי שהם חשובים לפני המקום, להאריך בהם, וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני וכשבא לנח, האריך בו וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם, קצר בהם ומשהגיע אצל אברהם האריך בו, משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה, עד שמוצא את המרגלית ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית".
רש"י רומז לנו על דבר חשוב לעבודתנו. כל אלופי אדום הכתובים בסוף הפרשה הקודמת הם כמו חול. יוסף הוא אותה אבן טובה, עליו התורה הולכת לפרט עכשיו, מתרכזים בקדושה. הקדושה היא כמו אבן טובה שהיא מגובשת. הסטרא אחרא היא כמו חול, מפוזרת, כל פרודה היא לעצמה. כך האדם, כשנמצא בצד האחר, כל הכוחות שלו מפוזרים, אין לו נקודה אחת מרכזית שסביבה הוא עובד. על מנת לסדר את החיים בצורה נכונה, צריך לרכז את החיים סביב נקודה אחת, להידמות למרגלית, להתגבש סביב הנקודה התכליתית. 
חלומות יוסף
חומש בראשית ידוע גם כחומש החלומות, מופיעים בו מספר חלומות. פרשת 'וישב' פותחת בחלומות יוסף ומסיימת בחלומות שר המשקים ושר האופים. יוסף חולם את שני חלומות - חלום האלומות בשדה וחלום השמש, הירח והכוכבים. לשניהם משמעות אחת, יוסף מקבל חלום שהוא בגדר נבואה, הוא חוזה שהוא עתיד לשלוט על אחיו ולהיות גדול מהם ושעתידים כולם להשתחוות לו. יש כלל ש'אסור לכבוש נבואה', לכן יוסף חייב לספר את החלומות שלו. 
המשך המאורעות - חלומותיו מעוררים את שנאת אחיו אליו. לא די שאביו מפלה אותו לטובה ועושה לו כתונת פסים, ולא די שיוסף מוציא דיבתם בפני אביו, עכשיו גם יש לו חלומות גדלות. מכאן מתגלגל הסיפור במהירות. האחים יוצאים לרעות את הצאן באזור שכם. יעקב שולח את יוסף לדרוש בשלומם, האחים זוממים להורגו. אחת הסברות, שחשבו שהוא ה'עשו של הדור'. אולם בעצת ראובן, במקום להורגו, האחים משליכים אותו אל הבור, ובעצת יהודה, מוכרים אותו לשיירת ישמעאלים שעוברת במקום. במקביל, סוחרים מדינים שעוברים במקום מעלים את יוסף מהבור, הישמעאלים והמדיינים מגיעים לפשרה ומחליטים למי שייך יוסף, יוסף מורד מצרימה ושם הוא נמכר לפוטיפר, סריס פרעה, שר הטבחים.
יהודה ותמר   
האחים מודיעים ליעקב כי "טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף". לשמע הבשורה הנוראה יעקב שוקע באבל מתמשך והשכינה מסתלקת ממנו. האחים שרואים כי יעקב ממאן להתנחם, מטילים את האשמה על יהודה, בטוענה, כי הוא המנהיג של השבטים והיה צריך למנוע את המעשה. מיד כתוב, "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". רש"י אומר,"יהודה מורד מגדולתו". 
יהודה הולך מבית אביו אל חירה, איש עדלמי, שם הוא לוקח לו לאישה את בתו של שוע. נולדים לו שלושה בנים, ער, אונן ושלה. ער נושא את תמר לאישה ומת. אונן מיבם את תמר ומת גם הוא. שניהם בעוון ששיחתו זרעם ארצה. יהודה מורה לתמר לשבת בבית אביה, עד שיגדל שלה. עוברים ימים רבים, אשתו של יהודה מתה. תמר שרואה כי שלה גדל והיא לא ניתנה לו, שומעת כי חמיה יהודה מגיע לאזור, היא מסירה את בגדי אלמנותה, מתכסה בצעיף ויושבת על הדרך, במקום שעתיד יהודה לעבור.
יהודה רואה אותה וחושב אותה לזונה ושוכב עימה. בתמורה, מובטח לה גדי עיזים וכערבון יהודה מפקיד בידה את טבעת החותם שלו, את שמלתו ומטהו. כתוצאה מהמפגש, תמר הרה. יהודה שומע כי כלתו הרה ומורה להוציאה ולשרוף אותה. היא שולחת לו את חפציו ואומרת כי לאיש אשר שייכים החפצים, לו אני הרה. יהודה מבין את מעשיה ומצדיק אותה. תמר יולדת תאומים, את פרץ וזרח. בהמשך נראה מדוע הכניסה התורה סיפור זה באמצע סיפור ירידת יוסף למצרים.
יוסף במצרים
המשך המעשה - יוסף עובד בבית פוטיפר והשם מצליח בידו ומצליחים כל עסקיו של פוטיפר, עד כי הוא מפקיד את כל אשר לו בידי יוסף. זליכה, אשת פוטיפר, מנסה לפתות את יוסף לשכב עימה ולאחר שנודע הדבר, פוטיפר משליך אותו אל בור האסורים.
חלומות שר המשקים ושר האופים   
גם בבית האסורים השם מצליח ביד יוסף ושר בית הסוהר ממנה אותו להיות ראש לכל האסורים. כעבור כמה שנים, מושלכים אל הכלא שר האופים ושר המשקים שחטאו לפרעה. הם חולמים חלום ויוסף פותר לכל אחד את חלומו ודבריו מתקיימים. כעבור שלושה ימים, יש יום הולדת לפרעה. אגב, זהו היום הולדת היחידי שמוזכר בכתובים. שר המשקים מוחזר לתפקידו, שר האופים נתלה ואת יוסף שוכחים בבור. עד כאן ארועי הפרשה.

סיפורים בסימן ירידה
הדבר הראשון שאנו רואים הוא, שכל הפרשה בסימן ירידה. האחים נופלים במידת הקנאה ובמעשה שלא יעשה - מכירת אחיהם לעבד. יוסף יורד ממעמד רם, בן אהוב הלומד סודות תורה עם אביו, למעמד שפל, עבד במצרים. יהודה יורד מגדולתו בין האחים ומשם נופל אל המעשה עם תמר. לבסוף, לאחר שיוסף מגיע לקצת יציבות בבית פוטיפר, מגיע הנסיון עם אשת פוטיפר וכתוצאה ממנו יוסף יורד אל המקום הנמוך ביותר, מוכנס לבית האסורים, אל הבור במצרים. ננסה להבין את ענייני הפרשה, מה מסתתר בפנימיות הסיפורים וכאמור איך כל זה קשור לימים האלה, ימי חג החנוכה.

קושיות על הפרשה
הדבר השני, פרשת 'וישב' מיוחדת במינה, קשה מאוד להבין את השתלשלות העניינים בה והעיון המעמיק מעורר שאלות רבות. מתחילה, איך הגיע יוסף להוציא לשון הרע על אחיו, שכתוב, "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם", הרי יוסף הוא הצדיק השלם במידת היסוד וידוע שפגם לשון הרע, מעבר להיותו איסור, הוא פוגם בברית, במידת היסוד?
כמו כן, איך כתוב, "וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו", כשכתוב בגמרא, "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים" (מסכת שבת), ובעקבות אהבה יתרה זו, איך הגיעו האחים לתגובה שלילית כל כך, "וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", הרי כתוב בתורה, "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא י"ט י"ז) וכתוב בפרקי אבות, "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם", ולבסוף איך הגיעו האחים, השבטים הקדושים, שחז"ל אמרו שהיו כמלאכים עלי אדמות, למעשה מכירת יוסף שנראה כמעשה אכזרי ביותר ועוד שרצו להרוג אותו? 
בנוסף, איך קרה שיעקב מאן להתנחם על העלמו של יוסף במשך עשרים ושתיים שנה? הרי התורה קבעה זמן מדויק לאבלות ולניחומים, ובכל מקרה אנחנו מחויבים לקבל באהבה את ההנהגה העליונה. כמו שכתוב, "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" (מסכת ברכות). אנחנו מחויבים, כל שכן יעקב אבינו, האדם השלם.
עוד ועוד שאלות עולות מהפרשה. מה היה עניינו של יהודה, מלך השבטים, לסור מדרכו ולשכב עם מי שחשב לזונה? כל העניינים האלה מחייבים אותנו להתבונן בעומק הפרשה ובתכלית כל המעשים הכתובים בה.

גזרת הגלות
פרשת 'וישב' היא בעצם תחילתה של גלות מצרים. בעקבות הגזירה של ברית בין הבתרים בה נאמר לאברהם אבינו, "כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם..." (בראשית ט"ו י"ג), יעקב ובניו מחויבים לרדת למצרים על מנת לפרוע את החוב הזה ולקיים את הגזרה. אמרו חז"ל, "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" (מסכת שבת), אך כיוון שלא רצה הקב"ה לבזות את בכיר האבות בצורה כזאת, סובב מסובב כל הסיבות את כל המהלכים כך, שיוסף יורד מצרימה וכל זה על מנת להתחיל לקיים את הגזרה. חז"ל הסבירו זאת במשל, אם אתה רוצה להכניס את הפרה אל הרפת, קח את העגל והפרה כבר תבוא אחריו. משפחת יעקב, השבטים הקדושים חייבים לרדת למצרים, יוסף הוא המוביל. עוד נראה בהמשך למה דוקא יוסף חייב להוביל.

רצון הבורא  
אם כך, רצון הבורא היה שיקרו כל המאורעות שבפרשה על מנת שיוסף יגיע למצרים. מבאר זאת ה"נתיבות שלום" ואומר, "יש לבאר הענין על האבות הקדושים, שאפילו האברים שלהם עשו את רצון השם, שיש דרגה של רצון במח, שהמח רוצה לעשות את רצון השם, ויש בלב, ויש מדרגה שהאברים כולם קדושים עד שגם הם נמשכים מעצמם לעשות רצון השם". כמו שכתוב בסיפור העקדה, "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ" (בראשית כ"ב י'). פרשו חז"ל, אברהם אבינו היה צריך להתאמץ ולשלוח את ידו אל המאכלת. היד פעלה רק בהתאם לרצון האלוקי, הרצון שיצחק לא ישחט בעקדה ולא משה ממקומה כדי לאחוז במאכלת. האבות הקדושים והצדיקים טהרו את אבריהם מכל סיג ופגם עד שנעשו אבריהם מרכבה לשכינה לעשות את רצון השם בלבד. האיברים של יעקב ובניו פעלו מעצמם להוציא לפועל את התוכנית האלוקית.

בחירה חופשית
הבנה זאת זורה אור חדש על כל הקורה בפרשה. אנו מבינים, שגם מה שנראה שלילי כל כך ואולי אפילו עומד בניגוד לתורה הקדושה, היה בעצם הוצאה לפועל של רצון השם. כל הפעולות שעשו יעקב ובניו היו תחת השגחה תכליתית. הקב"ה עשה שינוי במעשה בראשית וניטלה מיעקב ובניו הבחירה החופשית, האברים שלהם פעלו מעצמם על מנת לקיים את רצון השם.
לא נוכל במקום זה להרחיב על הנושא העמוק של "בחירה חופשית, כן או לא?". אבל בודאי נוכל לתפוס שכל מעשי האבות המסופרים בספר בראשית הם אף פעם לא מעשה פרטי, תמיד התכלית היא התיקון הכללי של עם ישראל. אם ניטלה מהם הבחירה, אם פעלו בניגוד לתורה, היה זה למען תיקונו של עולם והענין עמוק עד מאוד ודורש עיון.
כחומר למחשבה אפשר להתבונן בדבריה של חנה בתפילתה, "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה; מוֹרִיד שְׁאוֹל, וַיָּעַל. ה', מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר; מַשְׁפִּיל, אַף-מְרוֹמֵם" (שמואל א' ב' ו'). ההשגחה מסובבת את כל המאורעות בחיינו. הירידות והעליות, ההצלחות והכישלונות, הכל מאת השם, על מנת ללמדנו את אשר באנו ללמוד ולהביאנו אל התכלית, אל התיקון של נשמתנו. 

יעקב קונה מדרגה
נחזור רגע אל יעקב אבינו. אמרנו בתחילה, כי העדרו של יוסף מבית יעקב למשך עשרים ושתיים שנה היתה חלק מהתוכנית האלוקית. אומר הרב שיינברגר שליט"א, יעקב רצה לשבת בארץ מגורי אביו, בכך התחילה הפרשה. הוא רצה לעשות את התיקונים שיצחק עשה, להגיע למדרגתו. רצה להשיג את המדרגה שנקראת'חי', אליה הגיע יצחק. בפרשת העקדה למדנו כי 'חי' אמיתי זה מי שמוסר את נפשו בשלמות ודבק בחי החיים.
אבל, אומר הרב שליט"א, ליעקב יש חסרון. חסר לו עשרים ושתיים שנה של הקשר עם אביו. לכן קופץ עליו רוגזו של יוסף, הוא צריך לעבור את מה שעבר על אביו, מידה כנגד מידה, כך הבריאה עובדת. הכל פועל על מנת שיזכה להשלים את החיסרון ולהגיע למדרגת אביו. אמנם אחרי ש"שולם התשלום", בסוף העשרים ושתיים שנה, הוא אכן מגיע למדרגה זאת כמו שנראה בפרשת 'ויחי'.

יוסף מורד מצרימה
אמרנו שכל מה שפעלו האבות, הם פעלו למען העתיד, למען תיקונו של עולם. ננסה קצת להתבונן בענין. במדרש תנחומא נאמר, "מי שחי ביבשה ויכנס לים, הוא ימות, לא יכול לחיות. דג, החיים שלו במים, אם יצא ליבשה ימות. אבל, יונה הנביא היה מהיבשה והוא חי בים". המדרש מביא את האמירה הזאת בקשר ליוסף, כי יוסף נכנס למצרים. יוסף הצדיק בארץ של הטומאה הכי גדולה שיש, המקום השפל מכל. מה הוא עושה שם? 
אומר הרב שליט"א, בגאולת מצרים כתוב, "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם..." (שמות י"ב י"ב). הקב"ה בכבודו ירד למצרים במכת בכורות, לא שליח ולא מלאך. זאת בגלל שטומאת מצרים היתה כל כך גדולה שאפילו מלאך היה נפגם שם. נשאלת השאלה, איך יוסף כן יכול להיכנס לשם? 
כתשובה לכך מביא המדרש את האמירה הנ"ל. כדי להראות שהחיים של הצדיקים זה חיים מסוג אחר. אין להם כללים היכן לחיות. לא כמו הדג. הצדיקים יכולים לחיות במקום שהוא לא המקום הטבעי שלהם. יעקב אבינו כבר עשה הכנה לזה, בזה שחי אצל לבן. יעקב, כראש למידת האמת, חי אצל לבן, הראש של השקר. מסביר הרב שיינברגר שליט"א, הבניין המושלם זה זה שנבנה מההפך שלו. 
יוסף הוא הצדיק, מידת היסוד, וכאן שמים אותו בתוך חרפת מצרים, "וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יחזקאל כ"ג כ'). הם ההפך הגמור מיוסף. מצרים זה המקום הכי מזוהם בבחינת היסוד. כמו שאומר יוסף לאחיו הבאים מצרימה, "לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מ"ב ט'). מצרים היא הערוה של כל העולם. אומר הרב שליט"א, כל מדינה מייצגת איבר אחר בעולם, מצרים זה העורלה. יוסף שהוא צדיק יסוד עולם צריך ללכת לשם כדי לחתוך ולהסיר את העורלה של העולם. בהמשך הסיפור, כשיבואו המצרים לבקש ממנו את לחמם ולא יהיה להם כסף, התנאי שיוסף ייתן להם זה שימולו את עצמם, כל מצרים. יוסף מחליש את חרפת מצרים ומכין את המקום עבור בני ישראל.

הכשרת הקרקע
אומר הרב שליט"א, היסוד נקרא 'חי עולמים', שהוא חי בשני עולמות, יכול לעבור בכל המקומות ולא להינזק. כמו אצל יצחק אבינו שמסר את נפשו בעקדה ונקרא 'חי', הגיע למדרגת 'חי', כך יוסף, בניסיון אשת פוטיפר, כשעומד נגד יצרו במסירות נפש, נקרא 'חי'. הוא זה שיכול לחיות בכל מיני מצבים. שום מצב לא ישנה אותו ולא יפיל או ישבור אותו. רק הוא זה שיכול להכשיר את הקרקע לבואם של בני ישראל מצרימה. 
יש רמז לכך בפרשה. יוסף מתמודד עם שר הטבחים, שר המשקים ושר האופים. טבחים, משקים, אופים - ר"ת טמא. יוסף כאמור מתמודד עם טומאת מצרים. בכך שהוא פותר את חלום שר האופים לרעה, הוא מסיר את האות א' מהמילה טמא ומשאיר רק מ"ט - כנגד מ"ט שערי טומאה שאליהם יגיעו עם ישראל בשעבוד מצרים לפני הגאולה.

לידת משיח 
נשאר לנו עוד ענין אחד לברר. מה עושה סיפור יהודה ותמר באמצע מאורעות יוסף? כאן אנחנו לומדים עוד פרק בדרכי ההשגחה העליונה. כתוב במדרש רבה, "ר' שמואל פתח, "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-הַמַּחֲשָׁבֹת"(ירמיהו כ"ט י"א), שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח". מה זאת אומרת?
כתוב במגילת רות, "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" (רות ד' י"ח).
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ", מתי נולד פרץ? בפרשה שלנו. באמצע כל הירידות והבלבולים, הקנאה והפגמים, נולד פרץ מהחיבור בין יהודה ותמר. בזיווג זה עובר זרעו של משיח בן דוד. באמצע ההסתר הכי גדול - היעלמו של יוסף, אבלו של יעקב והסתלקות השכינה ממנו, מספדו של ראובן, ענייניו של יהודה - נולד הגואל.

שתי הנהגות
אומר הרב שליטא, יש שתי מיני הנהגות בעולם, הנהגה ישרה והנהגה פתלתולה. ישרה זה כשהכל הולך ברור, יודעים לאן הולכים ומה המטרה, הכל הולך חלק. פתלתולה, זה כשאדם הולך, רוצה להגיע למזרח, אבל הוא מסתכל רק על המערב. סיפור יהודה ותמר הוא כזה סיפור הפוך, כל כך קשה. אבל תכליתו לידת משיח. 
כל הסימנים מראים שהעולם הולך בכיוון אחד והקב"ה בתוך זה כבר מכין את הזרעים לדבר האמיתי, זאת הנהגה פתלתולה. כמו הזרע שצריך להירקב באדמה על מנת לצמוח מחדש, כך היה צריך את כל הירידה הזאת כדי להוליד את זרעו של משיח. גם במישור האישי וגם במישור העולמי, נראה היום שהעולם מונהג בהנהגה פתלתולה. חייבים לזכור תמיד שהיד המכוונת פועלת, שאנחנו לא לבד ח"ו. יש השגחה ויש תכלית לכל הפעולות. דוקא מתוך החושך הגדול יכול לעלות אור חדש על העולם. יתרון האור מהחושך.

הקשר לחנוכה
פרשת 'וישב' מגיעה בדיוק לפני חנוכה, כדי לרמז לנו על המהות הרוחנית של חנוכה. דוקא כשהדברים נראים הכי חשוכים, זה הזמן לעבודה, זה הזמן למסירות נפש ואז מתגלה גם האור הכי גדול. האור שמאיר בחנוכה, בעת הדלקת הנרות, הוא האור של גמר התיקון והוא מאיר לכל יהודי, הפשוט שבפשוטים, זה שמדליק נר חנוכה. זהו 'האור הגנוז' שברא הקב"ה וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. 
אמרו על היונים שרצו 'להחשיך את עיניהם של ישראל מהתורה'. הזוהר הקדוש אומר, ישראל, הקב"ה והתורה אחד הם. היונים רצו לנתק את הקשר הזה. לאבד את הנשמה מישראל. המלחמה היתה מלחמת תרבות רוחנית. יון (אותיות נוי) מייצגת את כל החיצוניות שבעולם, את היופי החיצוני. הם ניסו למשוך את עם ישראל אל עבר החיצוניות הזאת, המנותקת מכל תוכן אמיתי. תנועת ההתייוונות הלכה וגדלה, היה מקובל להיות מתייוון. יהודים רבים אימצו את אורח החיים הגלובלי הזה. למרות העובדה שעדיין היה בית מקדש בירושלים, חושך גדול ירד על עם ישראל.
במציאות זאת, קמו מתתיהו ובניו ויצאו במלחמה כנגד האימפריה החזקה בעולם. במושגים רגילים, אי אפשר להסביר איך חמישה כוהנים ואביהם הצליחו לפעול כנגד כח חזק כל כך. יש רק דבר אחד שיכול לעלות מעל הטבע בצורה כזאת וזה כוחה של מסירות נפש.
מה זה למסור את הנפש? המלחמה בין היהודים והיונים היתה מלחמה בין קדושה וטומאה, בין קודש לחול. ניזכר רגע במשל של רש"י, שהבאנו בתחילת הלימוד, על אותה מרגלית שנפלה בחול. קדושה זה כמו היהלום, האבן הטובה, כולה מרוכזת סביב נקודה אחת, מגובשת סביב התכלית. טומאה זה פיזור, כמו החול, כל הרצונות של האדם מפוזרים על כל תחומי החיים. המסר של היונים היה - תהיה קצת יהודי, קצת ספורטאי, קצת אופנתי... תקנה את זה ואת זה... תלמד גם פילוסופיה, תלך לתאטרון, תהיה 'איש העולם הגדול' - עד שלבסוף, הבן אדם כל כך מתפזר שהוא כבר לא יודע מי הוא ומה הוא רוצה. הקשר שלו עם האמת של הנשמה היהודית שלו מתמוסס כמעט לגמרי, ח"ו.
מסירות נפש, זה לקחת את כל הרצונות שיש בנפש שלי, את כל הפיזור ולמסור אותם למען המטרה, להתמקד רק ברצון האחד, בתכלית של הבריאה. מסירות נפש זה לא רק להיות מוכן למות פיזית לשם שמיים, גם זה. אלא, זה היכולת הרוחנית העצומה להתמקד ברצון אחד, לפעול למען עם ישראל, הקב"ה, והתורה הקדושה.
המלחמה עם היונים לא תמה. היא מתנהלת בכל יום, בתוכנו ומחוצה לנו. היא נוגעת לכולנו, עכשיו יותר מתמיד, החושך הוא גדול. שחר, הזמן שלפנות עלות השמש, בא מהמילה שחור. זה תמיד הרגע הכי חשוך של הלילה. אנחנו נמצאים עכשיו בחשכה הזאת ודרושה מסירות נפש גדולה על מנת להפך את החושך לאור. לאור החנוכה, כל אחד צריך לעשות התבוננות פנימה איזה חלק הוא משחק בפאזל הגדול הזה, מה תפקידו. 
ב"ה, שנזכה להדליק את הנרות בשמחה, להתחבר אל האור המיוחד, האור של גמר התיקון, באור שיעיר ויאיר את כל נשמות עם ישראל ב"ב.

  

                                 Untitled

 

'תולדות'

הפרשה מגלה לנו את סוד המהפך. איך לשנות דברים שנראים בלתי נתנים לשינוי, איך להפוך את הטבעי לעל-טבעי. יצחק ורבקה, יעקב ועשו, דמויות הפועלות למען תיקונו של עולם, כוחות הפועלים בנפש שלנו, איך כל זה מתקשר דוקא לזמן שלנו.

פתיחה
אנו חיים בתקופה לא פשוטה ומלאה תהפוכות. רבים כבר התעוררו לתחושה הפנימית הדוחפת לשינוי, לתחושה שאנו זקוקים למהפך אמיתי, להפך את פני המציאות - מהמישור הכללי, המישור האישי, ועד לחלקים בנפש שמקשים ומכבידים על התקדמותינו בחיים. ההיסטוריה מלאה בזמנים של מהפכות, עמים שלמים עשו מהפכות, מהפכות צבאיות, מהפכות שלטוניות ומהפכות תרבותיות. אבל נראה שכל ההתפתחות הזאת רק הובילה אותנו כאנושות למקום תקוע יותר, סבך, שלמראית עין, נראה ללא מוצא. 
המהפך שאנחנו מדברים עליו הוא מהפך רוחני, פנימי. מהפך שצריך להתחולל בתוך כל אחד מאתנו, על מנת שנצליח לצאת ממצבים תקועים בחיינו האישיים ועל מנת שביחד נצליח לקום על הרגליים ולעבור אל מציאות טובה יותר. מהפך בתודעה שיגלה סוף סוף את הטבע האמיתי שלנו ושל הבריאה שבה אנו חיים. פרשת 'תולדות' מגלה לנו את אומנות המהפך.

קורות הפרשה
הפרשה פותחת "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק". רש"י מפרש, "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק" - "יעקב ועשו האמורים בפרשה". מדובר בפרשה לא על יצחק עצמו, אלא על התולדות שלו, יעקב ועשו. 
חז"ל אמרו שרבקה היתה עקרה וגם יצחק. מסופר שיצחק הלך להר המוריה, אל מקום העקדה והתפלל על רבקה ושניהם נרפאו. רבקה נפקדה ותאומים בבטנה, עשו ויעקב. היא סובלת הרבה מההריון הזה. המדרש מספר שכאשר היתה עוברת על בתי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת ובשעה שהיתה עוברת ליד בתי המדרש של שם ועבר, יעקב היה רץ ומפרכס לצאת. רבקה לא ידעה מנוח לנפשה והלכה לשאול עצת חכם, את שם, בנו של נח. ברוח הקודש, הסביר לה שם שבבטנה תאומים, ולא סתם ילדים, אלא "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ", ואכן יוצאים עשו ויעקב ויעקב, כידוע, אוחז בעקב עשו. למעשה אמרו חז"ל שיצאו ממש משיליה אחת, שלא כדרך העולם. אותו מאבק שהיה בתוך בטן אימם ממשיך גם מחוצה לה ונמשך למעשה עד היום הזה.
כשגדלים הילדים, נפטר סבם אברהם. יעקב מכין נזיד עדשים ליצחק אביו כדי לנחמו. בדרך הוא פוגש את עשו ועשו מוכר לו את הבכורה בעבור נזיד העדשים. לאחר מכן הפרשה מספרת לנו את מקרה יצחק ואבימלך, מלך גרר. בהמשך הפרשה מסופר את כל סיפור הבארות שחפר יצחק ומאבקו באנשי אבימלך. 
יצחק חוזר מארץ פלשתים ויושב בבאר שבע. הזמן הוא ערב פסח, יצחק כבר זקן ועיניו כהות. הוא מחליט שהגיעה השעה לברך את בכורו, ובכך מתחילה פרשיית גנבת הברכות. יצחק שולח את עשו להביא לו צייד מן השדה. רבקה שומעת מה קורה וקוראת ליעקב. היא רוקמת מזימה כיצד לגרום לכך שיצחק יברך את יעקב במקום עשו. יעקב נרעש ונפחד, חושש שיתפס ויזכה לקללה במקום ברכה. רבקה מרגיעה אותו ומבטיחה שהקללה על ראשה והברכה על ראשו. יעקב מביא לה שני גדיים והיא מכינה מעדנים ליצחק. היא מלבישה את יעקב בתחפושת ושולחת אותו אל יצחק. לאחר חילופי דברים יצחק כביכול משתכנע שאכן זהו עשו, ומברך אותו. מיד לאחר צאת יעקב, נכנס עשו. כשמסתבר שברכתו נגנבה הוא זועק זעקה מרה ומחליט לנקום ביעקב. שוב רבקה עושה מעשה ומזרזת את יעקב לצאת לחפש אישה, רחוק רחוק, בחרן, אצל אחיה לבן.
פרשה עמוסה תהפוכות ומאורעות כה גדולים שהם משפיעים על חיינו עד היום הזה, בחיצוניות וכמובן גם בפנימיות. שני דברים עומדים על הפרק. מהות תפילתו של יצחק. עומק רב יש בתפילה זו וננסה לראות כיצד היא קשורה לעבודה שלנו. שנית, סיפור גנבת הברכות. כביכול, סיפור לא כל כך מוסרי. אבל, מה מסתתר בפנימיות שלו? מי הן הדמויות הפועלות ומה יש לנו ללמוד מדרך ההתנהלות שלהן?

גנבת הברכות 
השאלה הראשונה שמתבקשת מקריאת הפרשה, כיצד ניתן להעלות על הדעת שיעקב, בכיר האבות, ביחד עם רבקה אמו, עוסקים במרמה, גנבה והונאה? מבחינה מוסרית קשה מאוד להבין את כל המהלך. מדוע רבקה לא פונה ישירות אל יצחק ומסדרת את העניין? מה בעצם קורה פה?
כדי להבין, אנו חייבים לחדור מבעד המעטה של סיפור הפשט, אל רובד הפנימיות של המעשה. הזוהר הקדוש מגלה לנו בפרשה סודות עליונים בדבר גלגולי הנשמות ותיקונו של עולם. כתוב, "...שיעקב היה דומה לאדם (הראשון), ורבקה היתה דומה לחוה, ועשו היה בחינת הנחש, ששרו של עשו שהוא סמאל רוכב עליו..." (פרוש הסולם, מאמר הברכות, פרשת תולדות). הסיפור בין רבקה, יעקב ועשו, הוא בעצם המשך הסיפור של חטא עץ הדעת, הסיפור של אדם, חוה והנחש - אותן הדמויות, אותן הנשמות, הפעם בתלבושת אחרת, בתפאורה שונה. בהמשך כתוב, "משום זה הלך יעקב במרמה ועיקשות, והביא ברכות על יעקב שהוא כמו אדם הראשון, ונלקחו מהנחש, שהוא שפת שקר, שהרבה שקר אמר, והרבה דברי שקר עשה, כדי לפתות (לאכילת עץ הדעת), ולהביא קללות על העולם. משום זה בא יעקב במרמה והטעה את אביו, כדי להביא ברכות על העולם, ולקחת מן הנחש מה שמנע מן העולם, ומדה כנגד מדה היא... ומימיו של אדם הראשון, נועד יעקב לקחת מאותו הנחש כל אלו הברכות, ונשאר הנחש בקללות, ולא יצא מהם לעולם... בא יעקב, ולקח משלו את כל אלו הברכות. פירוש, כי הוא היה בחינת אדם הראשון, שהנחש מנע ממנו את הברכות, ועתה בא יעקב והחזירם כמקודם לכן, כמטרם החטא דעץ הדעת. ונמצא משלו לקח" (שם).

תובנה ראשונה
אנו רואים שהדברים בסיפור אינם כפי שהם נראים על פני השטח. גם בחיינו זה כך. פתחנו בדיבור על הצורך במהפך, ראשית המהפך הוא בתודעה. להבין שמעבר למעטה החיצוני קיימת מציאות פנימית שבאופן רגיל אנחנו לא תופסים אותה. הכל מחושב במחשבה עליונה למען תיקונו של עולם. האבות והאמהות שלנו, כל מה שעשו, עשו למען התיקון הכללי של עם ישראל. יחד עם זאת עדיין צריך להבין מה הצורך דוקא במרמה? אומר רבי יוחנן בן זכאי באותו מאמר בזוהר, "...שכמה סודות התורה נמצאים בכל פעולה ופעולה שכתוב בתורה, ובכל מלה ומלה יש בה חכמה ותורת אמת, ועל כן כל מלות התורה, מלות קדושות הן, להראות מהן נפלאות כמו שאתה אומר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (שם). על מנת להבין את הלימוד יותר לעומק, נכנס אל מהלך העניינים של 'גניבת הברכות' ונראה מה אומר על כך רש"י ואילו דברים מביא כ' הרב שליט"א על כל זה.

רש"י
דרכו של רש"י לתת לנו רמזים מתומצתים מאוד על המציאות הפנימית של מהלך העניינים, ונתבונן לרגע בכמה מהפרושים שלו על המפגש בין יעקב ליצחק.
יעקב נכנס אל אביו בפחד ורעדה, מדובר כאן לא רק על פגיעה במצות כיבוד אב, אלא על יראה גדולה בפני דמותו העצומה של יצחק אבינו. המדרש אומר כי כאשר ביקש יצחק את יעקב שיגש אליו, רעד כל גופו, והיה לבו רפה כשעוה. "זימן לו הקב"ה שני מלאכים, אחד מימינו ואחד משמאלו, והיו אוחזין במרפקיו שלא יפול" (תנחומא ישן).
יצחק שואל את יעקב, מי אתה בני? רש"י אומר על תשובתו של יעקב, "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" - "אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך". כבר בתשובתו הראשונה יעקב רומז לאביו שהדברים קצת לא ישרים. על שאלת אביו, כיצד מצא צייד כל כך מהר, משיב יעקב, "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי". רש"י אומר, "אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר כי הקרה ה' אלקיך". בעצם סגנון דיבורו התמים, מסגיר יעקב את עצמו. יצחק ממשש את ידיו של יעקב ואומר, "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו". יעקב משיב, "וַיֹּאמֶר, אָנִי", רש"י אומר, "לא אמר אני עשו, אלא אני". יצחק מריח את יעקב ואומר, "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'". רש"י אומר, "והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן""כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'" - "שנתן בו ריח טוב וזהו שדה תפוחים כן דרשו רז"ל".
בצאת יעקב, נכנס עשו, וכשהבין יצחק מה שקרה אמר, "...בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ". רש"י מפרש,"בְּמִרְמָה" - בחכמה. עוד נרד לעומקו של פרוש זה.

מהפך בערמה
הרב שליט"א אומר, התוכן הפנימי של פרשת תולדות זה היפוך של דברים, ממהלך טבעי למהלך על טבעי. זהו הדבר שעובר כחוט המקשר בתוך כל הפרשה, החל מיצחק שהיה עקר ואשתו עקרה, וע"י תפילתם היה מהפך. מהפך עצום, מהפך שממנו יוצאים לא סתם ילדים, אלא לאומים גדולים. כך שכבר מתחילת הפרשה אנו רואים שדברים יהיו הפוכים, שלא כצפוי. הרי לא היו אמורים להיות כאן ילדים, עוד יותר ממה שהיה אצל אברהם, שם רק שרה היתה עקרה ואילו כאן, שניהם. 
יצחק התפלל על שינוי, להפוך דברים שלא לפי המסלול, "לשנות את דעתו" של הקב"ה. המילה "ויעתר", אמרו חז"ל, כמו עתר, כלי זה שמהפך את התבואה, ככה יצחק הפך את הדבר. יש עשרה לשונות תפילה. כאן זה לשון עתירה, להפוך את הדברים. אנו רואים שתחילת הפרשה בהיפוכם של דברים וכך לאורך כל הפרשה יש הפיכה של דברים.

סיפור אבימלך
גם בסיפור עם אבימלך יש מהפך, "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה...", המדרש אומר "חברו עליו פלישתים והיו מתגרים בו על עסקי אשתו, ושואלין אותו: מה היא שלך? תפס אומנות אבותיו, והיה אומר להם: אחותי היא." (מדרש הגדול). איזה אומנות תפס? אומנות המהפך. הציג אותה כאחותו, היפך את המציאות, וזכה לתוצאות טובות ממה שהיה ניתן לחזות. בסיפור גניבת הברכות, יעקב לומד מאימו רבקה את האומנות של איך להפוך את הדברים.

תפילה שבוקעת רקיעים
ראשית, אומנות המהפך מגלה לנו את הכח הטמון בכל אחד מאתנו. רש"י אומר על תפילתו של יצחק, שלשון עתירה זה הפצרה וריבוי תפילה. אומר ה"נתיבות שלום", "כיון שיהודי הוא חלק אלוק ממעל, יש בכוחו תקיפות עילאית, להפציר ולהתעצם בתפילה עדי יחוס עליו השם, ואפילו מחיצה של ברזל מפסקת בפניו ואין שום דרך ועצה להבקיעה, ע"י שמתאזר באמונה ובטחון "כִּי חֵלֶק ה', עַמּוֹ" (דברים ל"ב ט'),הריהו מסוגל לחתור מחתרת מעבר לכל המחיצות"
כאמור, שמצד הטבע לא היה סיכוי שיצחק ורבקה יעמידו תולדות, לכן היו צריכים לתפילה חזקה מאוד. היה צריך לשנות כאן את הטבע ממש. מוסיף ה"נתיבות שלום", "שבזה פתח יצחק פתח לכל יהודי, שאם יהודי מתאמץ וחותר, פותח לו הקב"ה כנגדו את כל השערים והפתחים". עוד ניגע בהמשך בענין שינוי המהלך הטבעי.

חכמה וערמה
מעבר לכח התפילה שמגלה יצחק, איך תכל'ס עושים את המהפך? הזכרנו דבריו של רש"י על "...בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ""במרמה - בחכמה". כדי לחולל מהפך צריך מרמה ורש"י אומר לנו מרמה פרושה חכמה. כתוב במשלי, "אֲנִי-חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי עָרְמָה" (משלי ח' י"ב). הפסוק שמדבר על ערמה פותח במילה אני. כשיצחק שואל את יעקב אם הוא בנו הבכור עשו, יעקב עונה רק 'אני'. יעקב מרמז ליצחק, תדע לך שאני רמאי, וזה תמוה, הלא יעקב הוא מידת האמת. אלא שהמילה 'אני' זה גם חכמה וגם ערמה. 
הרב שליט"א מסביר, כתוב שמי שלומד תורה נכנס ערמומיות בליבו. חכם צריך ערמה. מסופר על אנשי הסנהדרין שהיו צריכים לדעת את כל החוכמות ואת כל השפות, כדי שידעו מה ובאיזה אופן לענות לכל אחד בעולם, כדי שיהיו מתוחכמים, שידעו גם ערמה. אדם גם צריך את כל הערמה שבעולם כדי לדעת כיצד להערים על היצר. במילה 'אני' יעקב מגלה ליצחק את כל האמת. אני חכם ובאתי בערמה, כדי לקחת את הברכות מעשו. זה נקרא להפוך דברים במרמה, בחכמה.

דרך השם
הרב שליט"א מלמד אותנו כלל חשוב על הדרך בה מנהיג הבורא את העולם ומה יש לנו ללמוד מכך. הרב מסביר שבעצם כל הבריאה היא בערמה. הרי הקב"ה ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, מלוא כל הארץ כבודו, אין מקום פנוי ממנו, והקב"ה "מרמה" את כל העולם. כל העולם חושב שהכל זה הפקר, שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, שמי שמצליח זה מי שיודע לעבוד על אנשים, מי שיודע להתחכם, בעל כשרון, שיודע איך לדבר, שיש לו יחסי ציבור, הוא מצליח. הקב"ה נותן לרשעים לחשוב ככה, להאמין ככה, ואז אם הבן אדם נכשל, הוא אומר, אם אני הייתי עושה כך וכך אז הדברים היו נראים אחרת. כל אחד חושב שהוא שולט ומסדר את הכל בחייו, ואז הוא גם חושב ומאשים את עצמו שהוא לא הצליח. הקב"ה "מרמה" אותנו. הוא נותן לנו לחשוב שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיו, ושאדם יכול לעבור עבירה ח"ו והקב"ה לא מגיב. הרי כשאחד לוקח גפרור בשבת ומדליק אותו, מי נותן לו כח לעשות את זה? זה הקב"ה, כל הכח בא מהשמים. אם הקב"ה לא היה רוצה שיעשה כן, היה משתק אותו במקום. אם היינו רואים את המציאות האמיתית היינו מתחבאים מרב בושה.

לנהוג בעורמה
ממשיך הרב שליט"א, כך הקב"ה מנהיג את עולמו בערמה, וצריך לדעת איך ללכת עם הערמה בעולם. זה נקרא ללכת בדרכי השם, להידבק במידותיו, "מה הוא רחום אף אתה רחום" (מסכת שבת), צריך ללכת בדרכיו. כיוון שהקב"ה פועל בערמה גם אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות כן. זאת אומרת שהרי יש סדר בעולם, יש סדר, בדרך הטבע, אבל צריך לדעת איך ללכת לא במסלול הרגיל, לשנות את המסלול הטבעי בעולם וזה רצון השם. 
זהו אחד התנאים שהקב"ה התנה בששת ימי בראשית, שכל דבר יש לו מסלול מסוים ובאחד הימים זה יכול להשתנות. כמו שכתוב בקריעת ים סוף, "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" (שמות י"ד כ"ז), אמרו חז"ל"לתנאו הראשון", הקב"ה התנה תנאי עם הים בששת ימי בראשית שברגע שעם ישראל יחצו את הים, הוא יהפוך את תנאו הטבעי ויהפוך ליבשה.
ככלל, הצדיק יכול לגזור ולהפך את הדברים, להפך את התנאים הטבעיים. סדרו של עולם בא מאברהם, "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב' ד'), אמרו חז"ל, "אל תקרא בהבראם אלא באברהם". מי שמתחיל את השינויים זה יצחק, הוא המהפך, לכן יצחק זה העניין של הצחוק. זאת ערמה, אבל ערמה שלא זזה מהאמת, זאת האמת האמיתית. היא מגלה את הפן הנסתר כלפי חוץ. ודאי נגזר על רבקה שתהיה עקרה, אבל יצחק ע"י התפילה, העטירה, הוא הופך את הדברים שאין עניין של עקרות. הצדיקים הופכים את הדברים שייצאו ממסלולם הקבוע ותתגלה האמת הפנימית שבכל דבר בבריאה. כאן האמת הפנימית היא, שמרבקה יוצא יעקב אבינו, וממנו יוצא עם ישראל כולו, תכלית הבריאה.

קליפה קודמת לפרי
בדרך הטבע, עשו הוא הבכור וצריך לזכות בברכות, אבל באמת הפנימית יעקב הוא הבכור והוא צריך לזכות בברכות. אחרי שהבנו קצת מי הן הדמויות הפועלות במערכה של גניבת הברכות ושמעשיו של יעקב באו על מנת להפך את המציאות הטבעית, ממש כשם שתפילתו של יצחק חוללה את אותה פעולה, עכשיו ננסה לראות מדוע הדברים פועלים כך וכמובן, מהו הלימוד שיש לנו לקחת אל חיינו.
כאמור, בתחילת הפרשה יצחק מתפלל לתולדות, "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא", והשם שומע לו, "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". רש"י מפרש את "וַיֵּעָתֶר לוֹ""לו ולא לה שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה". בכל זאת, ברור שרבקה היתה צדיקה גדולה, על אף שאביה ואחיה היו רשעים, אם כן למה התורה מדגישה שתפילתו של יצחק נענתה? 
הענין הוא שהבורא הטביע סדר בכל הבריאה, בלשון הקבלה זה נקרא, 'קליפה קדמה לפרי''חשוכא והדר נהורא', קודם חושך ואח"כ אור. כמו שכתוב במעשה בראשית, "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר" (בראשית א'). ככה גם בסדר הדורות הראשונים, לפני שהאיר אורו של אברהם אבינו, היו עשרים דורות של רשעים שרק החריבו והחשיכו את העולם. ככה זה גם בחיים של כל אדם, יצר הרע מתדבק בנו מרגע צאתנו אל אויר העולם ורק כאשר אנו מגיעים לגיל שלוש עשרה אנחנו מקבלים יצר טוב. הרע מקדים את הטוב, קליפה קודמת לפרי.
זהו סדר הדברים והדבר כאמור, מוטבע בטבע כל הבריאה. כל צמיחה, תחילתה בריקבון הזרע שנזרע ורק אחרי ההעדר הזה מתחילה הצמיחה. מובן שכך גם בעבודה שלנו. כאשר אדם רוצה לזכות בניצוץ של אור, הוא צריך קודם לעבור במקום חשוך. כמו שכתבנו בפרשת 'וירא', שקודם שמעלים אדם מדרגה, מסלקין ממנו את המוחין והוא שרוי בחושך, קודם חושך ורק אח"כ אור.

למה זה ככה?
אמרו חז"ל שהבורא הוא טוב ומדרך הטוב להיטיב וזאת היא סיבת הבריאה כולה, כדי לתת עונג לנבראים. ה"בעיה" היא שלכל מתנת חינם שאדם מקבל מתלווה תחושת בושה, מה שקרוי "לחם בזיון", "נהמא דכיסופא". זאת אומרת, שאדם צריך לעבוד ולהרוויח במעשיו את מה שהוא מקבל, את כל הטוב שהבורא רוצה לתת לו. לכן התכלית היא שרק ע"י שמתגברים על החשכות בעבודה, זוכים באור. רק ע"י יגיעה אמיתית דוקא בזמנים הלא קלים, אפשר לקבל את הטוב בצורה מתוקנת, צריך לטפל בקליפה קודם ורק אז מתאפשרת אכילה מתוקנת של הפרי.
אותו העיקרון פעל גם אצל האבות, הקליפה קדמה לפרי. אברהם הוליד את ישמעאל לפני יצחק, ויצחק הוליד את עשו לפני יעקב. אלא שאברהם הביא את ישמעאל עם הגר השפחה ורק אז הביא את יצחק עם שרה אשתו, ואילו יצחק בהיותו 'עולה תמימה', לא רצה לקחת אישה לא הגונה. הוא רצה שכל בניו יהיו מרבקה הצדיקה. רבקה לעומתו, הכירה את טבע הדברים ולא רצתה שעשו יצא ממנה. היא רצתה שהדברים יהיו כמו שהיה עם אברהם ושרה. לכן, למרות ששניהם התפללו וביקשו דבר אחד, כל אחד מהם ביקש שהדבר יתקיים בדרך שונה והשם נענה ליצחק ולא לרבקה.

גילוי ההנהגה שמעל הטבע 
עולה השאלה מדוע מלכתחילה היו האמהות עקרות ולא יכלו להוליד רק למעלה מהטבע? על זה עונה ה"נתיבות שלום", "כי הקב"ה ברא את כל המציאות של עם ישראל למעלה מן הטבע. אברהם הוליד את יצחק למעלה מן הטבע ויצחק הוליד את יעקב למעלה מן הטבע, שכל ההתהוות של עם ישראל היא למעלה מן הטבע, להודיע שכל ההנהגה של הקב"ה עם ישראל היא הנהגה על טבעית". כך שגם כשאנחנו נתקלים במצבים בחיים בהם נראה שמצד הטבע אין סיכוי לשינוי ואין סיכוי לישועה, חשוב שנזכור שיש בנו הפוטנציאל והיכולת להתחבר אל מקום שהוא מעל לטבע. זהו הפתח שפתחו עבורנו האבות הקדושים כולם. 
 
העבודה
לכל אחד מאתנו יש חובת העבודה של היפוך הסדר הטבעי. בסדר הטבעי, כל אחד משועבד לרצון לקבל, לתאוות הפרטיות, לדרך הטבעית  שבה הוא נברא. תורת הקבלה מלמדת אותנו שחובת העבודה היא להפך את הרצון לקבל שיהיה רצון לקבל על מנת להשפיע. תכלית הבן אדם היא להפוך ממקבל למשפיע, מאגואיסט מושלם לאלטרואיסט. 
הדרך של כל אחד רצופת ניסיונות כדי שנתגבר על המסלול הטבעי ונעורר את הטבע העליון, הפנימי, של נשמת היהודי. כיצד להתגבר על היצר הרע (רצון עצמי) ולהוציא לאור את היצר הטוב, את הצדיק שקיים בכל אחד מאתנו. נראה כי דוקא פרשה זו נותנת לנו דרך, כח וחיזוק, לפעול, לשנות, ולהפך את כל מה שזקוק להיפוך בחיים שלנו ושל כל עם ישראל.
אנו בתחילתו של חודש כסלו, שהוא החודש החשוך בשנה, חורף, הלילות ארוכים והימים קצרים, דוקא עכשיו באה התורה ומזכירה לנו את היכולת להפך דברים. כפי שעשו המכבים, ברגע החשוך ביותר, גילו את האור הגדול והניסי, הדליקו את אור החנוכה. זה נקרא, 'יתרון האור מהחושך', שיש יתרון לאור דוקא בגילוי שלו מתוך החושך.   

עריכה : דוד אגמון

    • מצוות השבת בספר שמות

      מצוות השבת בספר שמותמצוות השבת בספר שמות   מצוות השבת מוזכרת לא פחות משש פעמים בחומש שמות. ננסה להבין את ההבדלים בין הציווים השונים ונוסיף מספר הערות על מצב השבת בימינו. נתחיל בהבאת כל המקורות: 1. בפרשת בשלח (פרק ט"ז פסוקים ה,כ"ב-ל) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ...  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ...

    • פרשת השבוע: "יתרו"

      אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההיכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה...

    • הפטרת השבוע : ויחי

      הפטרת פרשת ויחי ויואב בן צרויה   הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב. הפטרה זו מהווה המשך כמעט ישיר של הפטרת פרשת חיי שרה בה עסקנו בעבר. ההפטרה עוסקת בצוואתו של דוד המלך לשלמה. א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: הקשר לפרשת ויחי ברור ביותר. מיד בפסוק השני בפרשה (בראשית מ"ז כט) מופיע: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ: לפי המדרשים וחישובי זמנים, שלמה נהיה מלך בגיל צעיר מאד, ומכאן ברורה הברכה על ההתחזקות.  ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו...

    • פרשת השבוע : ויחי

      ברכת הבנים   ברכת הבנים היא הברכה בה נוהגים הורים רבים להרך את ילדיהם מדי ערב שבת ובחגים ובפרט ביום הכיפורים. הברכה משלבת פסוקים מפרשת ויחי ומפרשת נשא. נוסח הברכה לבנים פותח במילים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" ומתבסס על בראשית מ"ח כ. הנוסח לבנות פותח במילים: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה". המשך הברכה הוא פסוקי ברכת כהנים (במדבר ו' כד-כו) "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". בתורה כבר מופיע סיפור ברכות ידוע, ויעקב גם שם...

    • פרשת השבוע ויחי

      ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.המספר שבע עשרה אינו מקרי, גם יוסף היה בן שבע עשרה כאשר נמכר למצרים והמספר מופיע שוב. הסיכום של שנות חיי יעקב נדרש.ספר ויחי הוא סיום תולדות יעקב שהחלו בפרשת וישב.יעקב כמו יצחק אברהם ושרה נזכר בשנות חייו מהסוף להתחלה.לו לא היה יעקב מוזכר כך לא היה זה סיום נאה לפרשת התולדות ולספר בראשית בכלל. יותר מכך מכל התולדות של ספר בראשית רק מעטים לא נזכרו שני ימי חייהם ובינהם עשו הרשע. אפילו שנות חייו של ישמעאל מוזכרות ומכאן עוד ראיה שעשה תשובה בסוף ימיו, אבל עשו לא חשב כלל על...

    • פרשת השבוע: "וישב"

      פרשת וישב - דמותו של יוסף   פרשת וישב עוסקת בעיקר ביוסף. ננסה להבין מה התורה מספרת לנו על יוסף. כידוע יוסף מכונה, יוסף הצדיק, אולם אנו נראה כי כדי להגיע למעמדו זה עשה יוסף דרך ארוכה וקשה ביותר.הדבר הראשון שאנו יודעים על יוסף מופיע בפסוק ב'. יוסף בן 17 הוא רועה צאן כמו כל משפחתו והוא נמצא בעיקר עם בני השפחות, ומביא את דיבתם רעה אל אביהם. התמונה היא של בן צעיר, שאינו מקבל מקום במשפחתו. אחיו הגדולים בני לאה מתנכרים לו והוא גם אינו מתחבר ליתר האחים. שימו לב שפסוק זה מופיע עוד בטרם שמענו על יחס מועדף כלשהו של יעקב כלפי יוסף ומסקנתינו היא כי גם בהתנהגותו של יוסף עצמו היו פגמים שגרמו לאחים לשנוא אותו.בפסוק הבא, אנו...

    • הלכות ומנהגי חנוכה‎ עפ"י מרן, הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

      הלכות ומנהגי חנוכה‎ עפ"י מרן הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ‎ ההלכות לקוחות מספר "ילקוט יוסף" (שם הכרך: קיצור שולחן ערוך חלק ב) לרב יצחק יוסף שליט"א (בנו של מרן שליט"א, רבה של ירושלים וראש ישיבת חזון-עובדיה) עפ"י הלכותיו והנהגותיו של מרן זצ"ל. הערות שהוספנו מופיעות ב{סוגריים מסולסלות}.‎ סימן תרע: דברים האסורים והמותרים בחנוכה‎   הלכה א: סיבת חג החנוכה‎ ‎ בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזירות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחצץ גדול, ופשטו ידיהן בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר...

    • מאמרי החג: חנוכה

      מאמרי החג: חנוכהמועדים ואירועים שונים שלוקטו ונאספו לאוצרו של הרב שלמה הלוי שליט"א המנורה ושמן הזית כסמל החכמה בחנוכה במסכת בבא בתרא דף כה נאמר:"הרוצה שיחכים – ידרים, וסימנך: מנורה בדרום". ורמזי חכמה רבים יש במנורה: על המנורה להיות מקשה אחת, ללמדנו, שאין לחלק את התורה, אלא, כולה מקשה אחת. שבעת הקנים הם סמל לשבעת החכמות שיש בתורה. ורמז לכך מצאנו במשלי ט' א':"חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" אף שמן הזית מסמל חכמה משום שהוא מובא אל המנורה: במסכת הוריות דף יג כתוב: "חמישה דברים משיבים את הלימוד... הרגיל בשמן זית, דאמר ר' יוחנן:...

    • פרשת השבוע: "וישלח"

      פרשת השבוע וישלח. יעקב וישראל.   בפרשת וישלח, יעקב נותר לבדו מעברו האחד של הנהר ונאבק באיש מסתורי. בסיום המאבק שלא הוכרע, מתברר כי אותו איש מסתורי הוא מלאך. המלאך מבקש מיעקב לשחררו ויעקב דורש ברכה. המלאך שואל את יעקב לשמו ויעקב בתמימותו עונה. במקום לפתוח בברכת "מי שברך את יעקב בן יצחק..." אומר המלאך (ל"ב כט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". אולם שינוי השם אינו מתבצע, ויעקב ממשיך להיות מכונה יעקב ולא ישראל. לאחר ההגעה לבית אל מתגלה אלוקים...

    • פרשת חיי שרה

      פרשת חיי שרהחיי שרהפרשת חיי שרה פותחת בציון עובדת פטירת שרה אמנו. שרה היא האישה הראשונה שהתורה מספרת באופן מפורש על פטירתה. שרה נפטרה בגיל 127 שנה. פרק כ"ג מתאר את קניית מערת המכפלה והשדה אשר סביבה על ידי אברהם לאחוזה הקבר לשרה. תיאור המשא ומתן במאמר אומנות המשא והמתן. שימו לב לכך שיצחק אינו מצוין כלל בפרק זה. בפרק כ"ד, הפרק הארוך ביותר בספר בראשית, מתואר מעשה השידוכין של יצחק. לאחר מות שרה, אברהם דואג להשיא את בנו יצחק. אברהם אינו מעונין שיצחק יתחתן עם אחת מבנות הארץ, אלא צריך להביא לו אשה מהמשפחה. אברהם שולח את עבדו, ומשביעו בשבועה, להביא אשה ליצחק מבית אביו. אברהם שולח את העבד עם רכוש גדול והעבדמגיע לחרן. שמו של עבד אברהם לא...

    • פרשת השבוע: "וירא"

      פרשת השבוע:                                                                                        פרשת וירא - אברהם שרה והמלאכים                                                                                                             אנו למדנו כבר בגיל מוקדם ששלושה מלאכים באו אל אברהם, אולם אברהם יודע שאלו מלאכים רק בשלב מאוחר הרבה יותר. במאמרנו ננסה לשכוח את העובדה שמלאכים באו לבקר את אברהם ונקרא את הסיפור מנקודת המבט של אברהם ושרה החושבים שבאו אנשים רגילים."וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"-ה' נראה לאברהם. אין לנו ידיעה מה נאמר או קרה שם. בדרך כלל כאשר ה' נראה למישהו מדובר בציווי או בנבואה אחרת. הפרשנים דורשים שה' קיים מצוות ביקור חולים, לראות איך אברהם מתאושש מברית המילה. התורה מדגישה שהיה יום חם במיוחד." פרשת השבוע : "נח"

      פרשת השבוע : פרשת נח היא הפרשה השנייה בספר בראשית ועוסקת בעשרת הדורות שבין אברהם לנח. הפרשה פותחת  בתולדות נח וחוזרת על עובדות שידועות לנו בצורה חלקית (העבודה שנח הוא צדיק ושונה מיתר אנשי דורו) ובצורה מלאה (שלושת בניו).התורה מספקת לנו מידע נוסף על הסיבות למחיית האנושות. בפרשת בראשית נאמר רק כי רבה רעת האדם בארץ, בפרשת נח נוספים גם ממד ההשחתה וממד החמס. עדיין יש דעות שונות ומגוונת במפרשים מה היו חטאי העולם. נח מצטווה להכין תיבת עץ ענקית (אורכה 150 מטרים, רוחבה 25 מטרים וגובהה 15 מטרים) ולאסוף אל התיבה את כל...

    • שמיני עצרת ושמחת תורה

      שמיני עצרת הוא חג נפרד הצמוד לסוכות שנחוג בכ"ב בתשרי. יסודו של חג זה מופיע בתורה (במדבר כט, לה-לח): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט: וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם...

    • סוכות ה'תשע"ו. הלכה ודרשה.

      סוכות ה'תשע  ילקוט יוסף-הלכות סוכהסימן תרכה - הלכות סוכהא נאמר בתורה: בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. והם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש. וכתב הטור (סי' תרכה), הטעם שנצטוינו לעשות סוכה בחדש תשרי, ולא בחודש ניסן, שהוא זמן יציאתנו ממצרים, לפי שחודש ניסן הוא בתחלת הקיץ, ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו שהיא לפי מצות הבורא יתברך, ולכן ציונו השי''ת לעשות הסוכות בחדש השביעי, שהוא תחלת החורף, שהוא זמן הצינה והגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואילו אנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, ובזה יראה לכל שאנו...

    • פרשת השבוע "בהעלותך"

      'בהעלותך' עריכה : דוד אגמון בפרשה מסופר על תחילת דרך התהפוכות של דור המדבר וכנגד זה הפרשה פותחת במעשה העלאת הנרות במנורה ונותנת לנו כח להתמודד עם כל ההסתרות והמכשולים שבדרכנו פתיחההפרשה מלאה בהרבה פרטים ועניינים חשובים כל כך עד כי אפשר לאבד את דרכנו בניסיון ללמוד ולהעמיק. אבל יש ענין אחד שבו פותחת הפרשה, שאם נתבונן בפנימיות שלו, נוכל אולי להבין במקצת את הקשר בין כל הדברים. הפרשה נקראת 'בהעלותך' ופותחת בעניין העלאת הנרות במנורה הקדושה שהיתה במשכן. הפרשה אינה עוסקת בבניית המנורה וגם לא ממש בציווי להדליק את הנרות, אלא בהנחיה מה...

    • פרשת השבוע: "בהר"

      'בהר-בחוקותי' עריכה : דוד אגמון הפרשות משלבות את הלימוד על כוחה של אמונה עם ההבנה של העבודה הרוחנית שיש לנו לעשות על מנת להפוך את הקללות והחסרונות שבחיינו לנקודות של אור פתיחהפרשת 'בהר' עוסקת בדבר קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל. הפרשה פותחת במצות שמיטה, "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" ובמצות יובל, "יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה--תִּהְיֶה לָכֶם". בהמשך הפרשה ניתנות מצוות נוספות, מצות איסור אונאה בקניית קרקע, איסור ריבית ונשך, איסור מכירה לצמיתות, דיני ממכר בית, דיני נחלת הלויים, איסור עשיית אלילים, פסל ומצבה, ועוד. הפרשה מסיימת במילים פרשת השבוע - 'תזריע-מצורע'

      'תזריע-מצורע' עריכה : דוד אגמון על רקע ספירת העומר באות שתי הפרשות ונותנות לנו כלים ודרך לבניה רוחנית מדוקדקת ומעמיקה. הפרשות מראות לנו כיצד הנגעים שלנו הם המפתח להגיע לענג השלם. זה המסע בין נגע לענג. פתיחהפרשת 'תזריע' פותחת בדיבור על אשה כי תזריע וילדה בן זכר, על ימי נידתה וימי טהרתה, כאשר יולדת בן וכאשר יולדת בת. אולם כל הפרשה עצמה עוסקת בנגע הצרעת וסימניו. בהמשך נראה כיצד מתקשרת הפתיחה לתוכן הפרשה.פרשת 'מצורע' עוסקת בכל הדינים הנוגעים לדרכי הרפואה והכפרה של המצורע, הטיפול של הכהן במצורע, והקורבנות אותם המצורע חייב...

    • בני חורין.

      בני חורין הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל נערך על ידי הרב מוקדש לעלוי נשמתאשר בן חיים   בליל הסדר נאמר כולנו בנעימה את התפלה - ההכרזה עתיקת היומין: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!"מלים אלה, שבשנים הראשונות של קום המדינה כמעט שהיינו מציעים למוחקן ובמקומן להכניס: לשעבר עבדי השתא בני חורין, חוזרות ומקבלות שוב ושוב משמעות אקטואלית נוכח תנאי המציאות בה אנו חיים בשנים האחרונות. בצורה מוחשית ביותר אנו מרגישים עד כמה איננו בני חורין, עד כמה עצמאותנו רופפת והננו תלויים ועומדים בהענקות, בשילומים, בהלואות, במגביות, ועוד יותר מזה - ברצונן ובאינטרסים של המעצמות הגדולות. עד כדי כך שגם ההצלחה בשדה הקרב נהפכת לאפס בפני הלחץ ופחד הניתוק ממקורות הסעד החמרי...

    • פרשת השבוע: "צו"

        'צו' עריכה : דוד אגמון בפרשה זו אנו מקבלים הצצה אל העולם הפנימי שלנו. איך מתמודדים עם מחשבות שליליות והקשר של זה לקורבן העולה שהיו מקריבים הכהנים בבית המקדש. פתיחה"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ". הפרשה פותחת בדיבור השם אל משה לצוות את אהרון הכהן ובניו על תורת קורבן עולה. לאחר מכן, ממשיך הציווי כיצד להקריב קורבן מנחה, קורבן חטאת, קורבן אשם, קורבן שלמים, איך מקריבים, מי מקריב ומי אוכל מבשר הקורבן. הפרשה...

    • הרב הראשי לקהילה הקווקזית: הרב נפתלייב

      הרב הראשי לקהילה הקווקזית: הרב נפתלייבהרב יניב בן רחמים נפתלייב שליט"א.   הרב נפתלייב למד בצעירותו בישיבות 'אוהל משה' ו'שערי ציון'. עוד בהיותו בגיל  17 קיבל את ברכתו של הרב שטיינמן ויצא לשליחות קצרה לקווקז, שם העביר שיעורי תורה ליהודי המקום. כ– 35 מתלמידי קווקז יצאו ללמוד בישיבת לייקווד בארה"ב. בשנים האחרונות הקים הרב נפתלייב  את ישיבת 'מבקשי תורה' לבעלי תשובה, המיועדת לציבור הכללי המבקשים להתקרב לתורה ומצוות. הרב נפתלייב תרם רבות למען הבאים למרכז הרוחני בעכו בפרט ולמען יהודי קווקז ברחבי הארץ והעולם בכלל. הוא זוכה לאהדה ולהערצה רבה בקרב יוצאי קווקז בישראל בשל...

חדשות עמותת קש"ב

האתר הוקם על ידי פיקאס בניית אתרים, עיצוב אתרים, קידום אתרים